הדפסהמשפחת כהן גרה בעיר רמלה. סבא וסבתא עלו ארצה מכורדיסטן עם קום המדינה. הם התישבו תחילה במעברת "מחנה ישראל" שהיתה אז ליד פתח תקוה של היום, במשך כשנה, ואחר כך עברו לדיור קבע בעיר רמלה. לסבא יעקב וסבתא רחל היו חמישה ילדים. כשהם עלו ארצה הילדים היו בגילאי שנתיים עד עשר. אחד מהם, נפתלי, הוא אביו של דן.
"אבא, למדנו היום בשיעור מולדת על המעברות. סיפרת לי כבר פעם שעלית ארצה בגיל עשר. יש לך זכרונות מאותה שנה? תוכל, בבקשה, לספר לי?" ביקש דן מאביו נפתלי.
"בשמחה רבה. טוב שישנה הזדמנות כזאת שבה הנושא עולה בכיתה. תמיד רציתי לספר לך, אך, דחיתי זאת, והנה, עכשיו אתה מזכיר לי. תודה לך דן"
"יופי, אבא. אולי אני אקליט אותך ואחר כך אשכתב את הסיפורים שלך?"
"דן, אין צורך בהקלטה. הזכרונות שלי מאז הם מעטים. מי שכמובן זוכר יותר ויש לו הרבה מה לספר זה סבא יעקב"
"בסדר, התחל נא בספורים שלך ואחר כך אבקר אצל סבא ואבקש גם ממנו"
"ובכן, דן, היינו אמנם במעברה רק שנה אחת, אבל היא היתה משמעותית ביותר עבורי. גרנו באוהלים. הגענו ארצה בחורף והיה מאד קר, אבל קבלנו שמיכות מהסוכנות וזה הספיק לנו. אתה מבין שלא למדנו בבית ספר כמוך. התנאים היו קשים, אבל לא ויתרו לנו על לימוד בסיסי. למדנו בקבוצות גיל. בכיתה שלי היינו כעשרים ילדים עם פער גילים גדול, בין 7 ל- 10. מאחר ונושאי הלימוד היו חדשים לכולנו לא הרגשנו כל כך בפער הגילים. למדנו עברית, חשבון, יהדות, וקצת על המחתרות."
"שיחקתם? במה?"
"ודאי ששיחקנו, אך, שוב, לא היו לנו משחקים בכלל. המצאנו משחקים כמו: מחבואים, תופשת. דן, אני בהחלט חושב שסבא הוא כתובת טובה לסיפורים יותר משמעותיים ולזכרונות. כדאי שתתאם אתו ותשמע ממנו."
"שמת לב, אבא? חשבת שיש לך מעט זכרונות, אולי צדקת. אבל המעט הזה כבר עשה עלי רושם גדול. תודה לך"
בעצם, דן חשב על כך גם כן. במיוחד כעת, כשסבא יעקב כבר זקן, ולאחרונה חלה ונחלש מאד. כדאי יהיה לנצל אפשרות זו, כל עוד שהוא מסוגל.
"אבא, התקשרתי לסבא יעקב. הוא שמח על הרעיון. מחר בערב אבקר אצלו."
"יפה מאד. תרוויח מכך הרבה"
סבא יעקב אכן חלש. אך, למרות שעבר את שנת השמונים לחייו, צלול הוא בדעתו.
"שלום לך סבא. מה שלומך?" פתח דן את הפגישה
"אני מודה לה' על כל יום נוסף שאני חי"
"סבא, זה נשמע לי לא כל כך טוב, למה אתה מתכוון?
"דן, אתה הרי יודע שאני כבר לא צעיר. אני גם חליתי לאחרונה וגופי חלש, אך ברוך ה', דעתי צלולה, כך לפחות אומרים כולם, לכן, טוב להודות לה' "
"סבא, הנה בלי לשים לב פתחת את הנושא שאני רוצה לדבר אתך עליו."
"למה אתה מתכוון, דן?"
"ספרתי לך בטלפון שאני רוצה לשמוע ממך זכרונות מהשנים הראשונות שלך ושל המשפחה כאן בארץ. בסדר?"
"בשמחה, דן, נכדי האהוב. ובכן, בכורדיסטן חיינו בעיר בראשי. ודאי שמעת על חברת 'בראשי' הגדולה בירושלים. הם עלו גם כן מעיר זו. חיינו שם ברמה כלכלית טובה. אני עסקתי בבנין וכשעלינו ארצה לא מצאתי עבודה בתחום זה, לכן עבדתי לפרנסת המשפחה בכל עבודה מזדמנת: פעם בסלילת כבישים ופעם בנטיעת עצים ביער ירושלים."
"האם הספיקה לכם הפרנסה לכל בני המשפחה?"
"אמנם לא חיינו ברווחה כמו בבשארי, אך, מזון בסיסי היה לכולם"
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'מזון בסיסי' ?"
"היום אנשים מזינים את עצמם בהרבה מזון מיותר, כמו מעדנים, פיצות, בישולים שונים של בשר, המייקרים את העלות של המזון. אז, בשנים הראשונות שלנו כאן, הסתפקנו במעט, והיינו שבעים מלחם ומרגרינה, ביצה מדי פעם ומעט ירקות. כמובן, שמחנו כשהתאפר לנו לקנות עוד מאכלים, אך בימים ההם, זה לא הפריע לנו. "
"באיזו שעה קמתם ובאיזו שעה הלכתם לישון?"
"אני יצאתי לעבודה כבר בשעה חמש לפנות בוקר. מאוחר יותר, סבתא העירה את הילדים ב 6.30. כי עליהם היה לעזור לאמא בארגון הכריכים לבית הספר. בלילה הלכנו לישון בשעה שמונה בערב. אז, לא היתה טלויזיה וודאי לא מחשב, כך שהילדים היו קוראים ממעט הספרים שהיו לנו והולכים לישון"
"סבא, אני שומע את הסיפורים וכל הזמן חושב עלי ועל האחים שלי. איזה הבדל גדול קיים בינינו לבין אבא והדודים בשנות ילדותם. אני שומע שיש לך זכרונות נוספים מהשנים ההן. אולי בביקור הבא תשלים לי?"
"תמיד אני מוכן לספר, דן. חשוב לי מאד לספר לא רק לך כנכד"
"סבא, לפני שאני הולך, אולי אני אעיז לשאול אותך עוד שאלה, לא קשורה ממש לנושא. אפשר, סבא?"
"נסה, אם לא אדע, לא אשיב, ואבקש סליחתך"
"סבא, אני מרגיש כעת ובכלל שאתה ממש שמח ואפילו מאושר. אתה מוכן לשתף אותי בתחושה שלך?"
"דן, ריגשת אותי בשאלה זו. בגלל מצבי הבריאותי לאחרונה, אני חושב בימים אלה על כל מה שעבר עלי מאז בראשי ועד היום. מה שספרתי לך היום הוא חלק מזכרונות שעולים במוחי. היו לי ולמשפחה גם אירועים לא נעימים, אבל בסך הכל, אני מלא הכרת הטוב לריבון העולם. נכון, אפשר לומר שאני מאושר"
"כיון שהכרת את הערך החשוב הזה, אושר, תוכל להגדיר לי, בבקשה, סבא, מהו אושר אמתי?"
"אושר הוא סיפוק משמעותי גדול. מי שזוכה לעלות לארץ ישראל ולהקים משפחה שממשיכה את דרכו הרי הוא מאושר. כל חיי עסקתי בנתינה. בכורדיסטאן היה לי ארגון חסד. כאן המשכתי בזה, והקמתי ברמלה ארגון חסד לנצרכים. בצעירותי עזרתי הרבה לקהילה וגם מסרתי שיעורים ביהדות במקומות שבקשו. בקצור: אושר אמתי זה לתת ממך לאחרים כל מה שחנן אותך ה' "
"סבא, תודה לך על כל השיחה ובעיקר על החלק האחרון שלה"
דן לא ידע שזה בעצם הביקור האחרון שלו אצל סבא. שלושה מים לאחר הביקור, אושפז סבא בבית חולים בגלל דרדוד במצבו, ולאחר כשבוע ימים הלך לעולמו. הוא נפטר מהעולם עם חותם מתוק, לפחות…
היכן פוגש סיפורנו את פרשת השבוע
בפרשת השבוע מתבטא יעקב אבינו בביטוי מיוחד כשהוא עומד לפגוש את בנו יוסף: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת". (בראשית, מה:כח). במלים אחרות – "זהו אושרי האמתי בחיי"! גם בסיפורנו מראה הסבא לנכדו מה היה בעצם אושרו האמתי בחייו.
הצעת דיון
- התוכלו להגדיר או לתאר מהו אושר אמתי?
- האם בסיפורנו התרשמתם מהסבא שאכן זכה לאושר אמתי?
- מהי הסיבה, לדעתכם, שהרבה אנשים בעולם לא חיים באושר אמתי? האם מפני שחסר להם עדיין את מלוא הכסף?
- האם גם אתם שמעתם על מישהו שמרגיש שהוא חי באושר? שתפו
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com