פרשת וישב: ענווה

טבעי הוא שאדם ישתדל לשמור על כבודו העצמי, לא ירשה לאחרים לפגוע בכבודו. זאת תכונה חיובית ואף מבורכת, כל עוד מדובר בכבוד בסיסי, אנושי. לעתים מזדמן לאדם לזכות או לתבוע כבוד (מתוקף מעמדו, או לרגל הצלחתו וכדומה), פרשת "וישב" מלמדת על חשיבות מידת הענווה. גם כשראוי אתה לכבוד, רצוי שתימנע מלקבל אותו, למרות שהוא מגיע לך, אלא תנהג במידת הענווה שהיא חשובה יותר

ענווה בפרשתנו

יוסף ישב בבית הסוהר כתוצאה מהאשמה שקרית. הוא אמנם סבל שם, אך תמיד היה בוטח בה' וראה שליחות מסוימת גם במקום הזה. יום אחד ראה יוסף שני אסירים שפניהם מבועתים. התברר לו שזה בהשפעת חלום מטריד שחלמו. הוא הציע להם לספר לו, אולי יוכל לפתור חלומותיהם, וכך התנהלה השיחה ביניהם:

"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר: מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵא'לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ, בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי… וכו'.  וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ: שְׁלֹשֶׁת  הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם… וכו'. וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר; וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף, אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי… וכו' " (בראשית, מ:ו-כב)

יוסף ייחס את יכולת הפתרון שלו לה', לא לעצמו, אף שיכל להתכבד בכך (!) – נהג במידת הענווה.

חשיבות מידת הענווה

מסכת "אבות" מרכזת בתוכה הנהגות לחיים. אחת מהן היא של רבי לויטס: "רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה" ?(אבות, ד:ד). מפרשי המשנה עמדו על כפילות המילה "מאד". ואמרו שמידת הענווה דורשת התרחקות גדולה מאד מהגאווה, לכן מצאנו שהתורה מגדירה את הענווה של משה בתוספת המילה "מאד":" וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל–פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר, יב:ג). מעניין שמכל המידות בהן ניתן לשבח את משה רבנו בחרה התורה לציין את מידת הענווה, כי היא בעצם מידה בסיסית לכל המידות שבין אדם לחברו ובין אדם לבוראו. 

ה"מורה" הראשון למידת הענווה

בבריאת העולם נאמר "וַיֹּאמֶר אֱ'לֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" נאמר "נעשה" בלשון רבים, ולא "אעשה" בלשון יחיד. חז"ל לימדונו שהשינוי נעשה כדי ללמדנו כבר ביצירת האדם את מידת הענווה, בכך שה' שיתף את המלאכים בהחלטתו. איננו מבינים לגמרי מה טיבה של התיעצות זו, אבל מה שברור הוא המסר, שגם מי שיכול לבצע משימה בעצמו, ללא עזרה, רצוי שינהג במידת הענווה וישתף אחרים בביצועה.

ענווה בימינו

התרבות המערבית הרווחת בימינו שמה את האדם במרכז, את הצרכים שלו הבסיסיים, את קידומו, את ההגנה על כבודו ועוד. יש בהחלט היבט חיובי בהדגשים אלה, כל עוד אינם פוגעים בהתנהלותו המידותית של האדם, אך ברגע שבתהליך פיתוח העצמה אישית, למשל, נגרם צער לאנשים בסביבה, יש לבדוק מחדש את התהליך, ולעתים לסגת ממנו לחלוטין! ניתן דוגמה, להמחשה, בהקשר למידת הענווה: מנהל מחלקה במפעל תעשייתי הרוצה להתקדם בתפקידו למעמד גבוה יותר, לניהול המפעל כולו, טוב יעשה אם יבקש מחבריו לשלוח לבעלי המפעל חוות דעת עליו, אך לא יתפאר בפני בעלי המפעל בכשרונותיו וביכולותיו, כמו שלימדנו שלמה המלך בחכמתו –  "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ" (משלי, כז:ב). ובעצם, גם המעביד נדרש לנהוג בענווה. כשהוא פונה בדרישה מעובדיו לבצע מטלה מסוימת עבור המפעל, לא יפנה אליהם ממעמדו הרם, אלא ישתמש בסגנון עדין, משתף, כמו: שלום לכם, "בזכותכם, אנחנו מתקדמים יפה בייצור, היום אנחנו יוצאים למשימה חדשה…בזכותכם נעשה ונצליח"

במציאות הרווחת, גילויי מידת הענווה בצבור הרחב הם לא רבים. אין ספק שמלחמת הקיום, השאיפה המתמדת להישגיות, ועוד מידות שליליות נלוות מביאות את האדם להבליט את הישגיו, את התביעה העצמית  להגן על כבודו וכדומה. מעניין שככל שהאדם רוחני יותר, כן נראה בו יותר גילויי ענווה. פשוט, הא רואה בעין נכונה את המציאות. הוא יודע, למשל, ש"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות, ד:כא) וכן ש"הרודף אחר הכבוד  – הכבוד בורח ממנו" (עפ"י אבות, א:יג), ממילא הוא נוהג בענווה רבה.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

הורים טובים מתפקדים יפה בבית. דואגים למחסור ילדיהם ואף מפנקים אותם מדי פעם. התחושה הטבעית שאמורה ללוות אותם היא של סיפוק והכרת הטוב לבורא עולם על שזכו לכך. מנגד, הילדים שהתחנכו יפה, מכירים טובה להוריהם ומכבדים אותם. קורה (ואף מומלץ) ומתפתחת שיחה בין ההורים לילדיהם בנושא כלכלת הבית השוטפת: מה הם מקורות ההכנסה? האם מצליחים ההורים לכלכל את הבית בקלות או שהדבר כרוך במאמצים מיוחדים. במהלך שיחות כאלה עלולה להתגנב בלב ההורה תחושה של גאווה על הצלחה בעמידה במשימות: הלבשה נאה לילדים, סיפוק כל צרכיהם הלימודיים ועוד. כדאי שהביטוי לתחושה זו ילווה בהודאה לה' על ההצלחה והעברת מסר שיש כאן תפקיד הורות והשתדלות לעמוד בדרישותיו. מסר כזה ישפיע על חשיבה דומה אצל הילדים בהתמודדות שלהם בנסיונות הנקרים בדרכם.

סיפור ילדים: ענווה

הסיפור הוא על תלמידה שרמת ההישגים שלה היתה נמוכה, והחליטה להתאמץ במיוחד להצליח. היא נעזרה במחנכת ובחברה ושמרה על הדברים בסודיות. בסוף שנת הלימודים הפתיעה את כולם ובמיוחד את הוריה בהישגיה הגבוהים כתוצאה ממאמציה.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com