הדפסהבית הספר "שבטי ישראל" הוא בית ספר קהילתי. כדי לפתח את הקשר בין הקהילה לבית הספר, הנהיגה המנהלת עדנה "הרצאת אורח מהשכונה". בכל חודש מארחת המנהלת תושב מהשכונה, המספר בפני כל התלמידים על עצמו ועל הקשר שלו לבית הספר. עם השנים זכו התלמידים להכיר רבים מהורי התלמידים הגרים בשכונה, שהתנדבו להרצות בבית הספר.
בתחילת השנה קלט בית הספר כעשרים עולים חדשים, שזה עתה הגיעו לשכונה אחרי לימוד השפההעברית באולפן במשך שלושה חודשים. רינה, המחנכת של כתה ו', קלטה בכיתתה חמש עולות חדשות, וטרחה לשלב אותן יפה בכיתה מכל הבחינות. עם הזמן אביגיל, אחת העולות, התגלתה בכישרון מיוחד לציור, שהתבטא במחברתהּ שהייתה מסודרת, מקושטת ומצוירת ביופי ובטעם יוצאי דופן.
חוג ציור לאביגיל
רינה המחנכת שמה לב לכך, והחליטה לשלוח את אביגיל לחוג ציור. היא הזמינה את אביגיל לשיחה וסיפרה לה בהתרגשות על החלטתה. אביגיל הופתעה מאד והודתה למחנכת על כך. התלמידות שמעו בהפסקה מאביגיל על הצ'וּפר הגדול לו זכתה, ותחושת קנאה התחילה לעלות בקרב שתיים מבנות הכיתה. כיוון שגם אצלן חצי שנה קודם לכן, גילתה המורה יכולות ציור בולטים יחסית. היא אמנם שיבחה אותן אז והעניקה לכל אחת מהן חבילת צבעים מיוחדים, אך אותן היא לא שלחה לחוג ציור, והן אמרו במרמור "מה כל כך מיוחד בציורים של אביגיל שמצדיק פרס כל כך גדול, שאנחנו לא קיבלנו?!".
מתברר שהמחנכת העניקה את הפרס הגדול לאביגיל, גם לאות הערכה על הישגיה הלימודיים. בהיותה עולה חדשה השקיעה אביגיל מאמץ אדיר לסגור את הפערים הלימודיים, והישגיה בכל המקצועות היו הרבה מעל למצופה. אך את הסיבה החשובה הזו לפרס, לא טרחה המחנכת לספר לתלמידותיה, והאוירה בכיתה הלכה והחריפה כלפי אביגיל, ובהפסקות התחילו הבנות לכנותה בכינויי גנאי ולהציק לה בדרכים שונות.
האבא דן מציל את המצב
יום אחד חזרה אביגיל הביתה כשהיא מתיפחת בבכי. עד אז היא הצליחה להסתיר מהוריה את כל אשר עובר עליה בבית הספר. הפעם זה כבר עבר כל גבול. "הבנות מתכננות לפגוע בי…!" זעקה אביגיל במר בכיה, עם כניסתה הביתה. אותה שעה רק אמא שלה היתה בבית. היא ניסתה לדובב אותה, ורק לאחר כרבע שעה הצליחה להרגיע אותה ולשמוע ממנה את כל הסיפור. דן, אביה של אביגיל הגיע הביתה מהעבודה, ושמע בצער רב את הסיפור. הוא הרגיע בדרכו את אביגיל והבטיח לה שהא יטפל ברצינות בענין. לאחר ארוחת הערב שוחחו ההורים ביניהם על הנושא, והחליטו לפנות למחנכת ולהודיע לה שהם החליטו לממן את כל החוג מכיסם. למחרת נשארה אביגיל בבית, וההורים נפגשו עם המחנכת רינה. הם הודו לה על רצונה הטוב לקדם את בתם, אך הבהירו לה שהדבר גרם לקנאה קשה בקרב הבנות עד לחשש לפגיעה בבתם אביגיל. רינה הזדעזעה לשמע הדברים וכמובן קיבלה את הרעיון.
דן הוסיף בקשה קטנה לרינה המחנכת: "לפני כחודש ביקרתי בכיתה במסגרת התכנית 'הרצאת אורח מהשכונה' וסיפרתי לבנות על עבודתי כמתכנת מחשבים. הבנות מכירות אותי וברצוני לשוחח איתן על האירוע מנקודת המבט שלי כהורה". רינה הסכימה ולאחר כשבוע הגיע דן לכיתה, וסיפר להן את סיפור הקנאה הקשה של האחים ביוסף, כפי שלמד אותו בחוץ לארץ בבית הספר היהודי בו התחנך. הוא הזכיר לבנות את מה שאמרו חלק מהאחים על יוסף: "לכו ונהרגהו וכו'". הוא שיתף את הבנות בתחושות הקשות שליוו אותו כילד בשיעורים ההם, בחושבו על מה שהאחים עוללו ליוסף, וסיים בהחלטה שקיבל כבר אז על עצמו, כילד: "אני לא ארשה לקנאה כזו לקרות לעולם!", וגם אתן בנות, אסור שתתנו לקנאה כזו כלפי אחת החברות שלכן לקרות. לעולם לא.
שאלות דיון
- מדוע היתה תחושת קנאה בקרב הבנות מכיתה ו'?
- מה היתה הסיבה להענקת פרס גדול לאביגיל?
- מה הציע אבא של אביגיל כדי להרגיע את הרוחות בכיתה?
- מה הייתם מציעים למחנכת רינה, לאביגיל, או לבנות כדי להימנע מקנאה?
אני חושבת שזה ממש כיףףףףףףףףףףףף ואני מקווה שיהיו עוד כאלה דברים הלוואי שהיתי עושה עוד כאלה בעצמי
ליה, שלום
ראשית, תודה על עצם התיחסותך
לא הצלחנו להבין את שכתבת.
הואילי נא לכתוב שוב את תגובתך והפעם בבהירות
תודה
צוות "מידה טובה בפרשה"