פרשת בהר: אמונה בפרנסה

הפרנסה, קיום צרכי מחיה בסיסיים, היא צורך חיוני של כל אדם. ככל שהמחויבות לסיפוק צורך קיומי זה גדלה, כך תגדל הדאגה והחיפושים אחר מקור מחיה מבטיח לאדם עצמו ולכל הנלווה אליו. למילוי צורך זה לא יבחל כל אדם מהיישוב בכל דרך נורמלית, מעבודת כפיים ועד לפנייה לעזרת הסביבה. פרשת "בהר" מלמדת שהכתובת המקורית לסיפוק צורך זה הוא הבורא עצמו. אמונה בו כמקור הפרנסה עשויה להרגיע את הדואג ואף לספק לו ממש את צרכיו, ככל שרק תגדל אמונה זו.

הדאגה לפרנסה בפרשתנו והמענה לה

בפרשתנו מופיע נושא השמיטה במרוכז, כלומר, שביתה מכל עבודה באדמה. נכללים בנושא זה הלכות המתיחסות להתנהגות החקלאי באדמתו ובפירותיה בשנת השמיטה, ובהמשך, מופיעה שאלה העשויה לעלות ואף להציק לכל חקלאי. בצמוד אליה – תשובת התורה.

"וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת:  הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ?!.  וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא, כה:כ-כא)

התורה מאפשרת העלאת שאלה ביחס לעתיד הקיום בתנאים של מניעה ממלאכה באדמה, אך התשובה מלמדת על מידת האמונה שצריכה ללוות את החקלאי, ובה מסתלק הספק שהתעורר. מי שברא את העולם והטמיע בו את חוקי הטבע, ביניהם מחזור הצמיחה של יבולי השדה, ממשיך לנהל את העולם ולהתערב בחוקיו כשיש צורך. בשנת השמיטה חוקי הטבע אמנם מסמנים חשש לחסר עתידי בתבואה, שהרי לא מופעלות עבודות הקרקע הדרושות לה, אבל מי שציווה על מניעתן, דאג גם לתוצאה, או, ליתר דיוק, למניעת תוצאה שלילית של העדר תבואה. אדרבה, הוא מצווה על האדמה להוציא יבול פי שלש מכל שנה! מה שמבטיח רגיעה לטווח ארוך.

אמונה בפרנסה בימינו ותוצאותיה 

בתולדות המדינה עברנו כבר כעשר שמיטות. כלומר, עשר שנים בהן שבתו חקלאים מעבודת האדמה. ברור שזהו נסיון קשה, ואכן לא כל אחד עמד בו באופן מלא, אך ידועים מספר סיפורים מרתקים על חקלאים שבנאמנות גדולה שמרו על מצוות השמיטה ולא עבדו באדמה, מתוך נאמנות לחוקי התורה ואמונה שפרנסתם לא תיפגע. וכן, הרבה מהם ראו בחוש את הברכה שבאמונתם זו. נביא כאן שני ספורים, מתוך רבים, על ישובים ששמרו שמיטה במסירות רבה ומה היה שכרם. הסיפורים מועתקים כלשונם מהאתר- http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1489

הארבה שלא הזיק

על פלא נוסף במושב קוממיות, מספר הרב בנימין מנדלסון, באיגרת שכתב: 

בחודשים הראשונים של שנת השמיטה התשי"ט, היה זרוע בשדות מאכל בהמה שנזרע לפני השביעית [שמותר לקצור בשביעית ולאכול בקדושת שביעית כשיטת הרמב"ן]. והנה ביום שישי אחד בא ארבה לרוב לכפרים הסמוכים, ואנשי מקומנו באו אלי בחרדה שיש סכנה גדולה של אכילת כל הנזרע, לידי הארבה. ואמרתי: נראה את ישועת ה' בשמיטה. והנה בא מחנה גדול של ארבה עד לגבול קוממיות, וכשאך הגיע לגבולנו תכף פנו לנו עורף, וכלעומת שבאו כן הלכו, ולא נשאר ארבה אחד בכל גבולנו ולא הזיקו מאומה. וכשסיפרתי זאת להרב מבריסק זצ"ל, אמר כי זה  מופת שצריכים לספר ולפרסם ברבים.

"הברד שלא הזיק"

סיפר הרב שניאור זלמן רווח שליט"א: בשנת השמיטה [תשנ"ד] ירד באזור המועצה האזורית "גזר" – ברד חזק וכבד מאד. וכידוע, כאשר הברד יורד, הוא משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים, וכך היה שבכל האזור ניזוקו הכרמים בסכום של כשמונה מיליון שקלים. אולם במושב "בית עוזיאל" שבו שומרים שמיטה כדת וכדין על פי הוראתו ועידודו של מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, לא נפל אפילו לבלוב אחד – למרות הברד החזק שירד שם, כבכל האזור, והיה זה לפלא. 

כאשר ספרתי הדברים לפני מרן שליט"א, שמח מאוד על זה, ואמר שזה ממש מה שנאמר בתורה "וציויתי את ברכתי". 

ושאלתיו, הרי בזמן הזה שהשמיטה היא מדרבנן, אינה תקפה הבטחה זו? 

אמר מרן שליט"א: בכל זאת, בזכות מסירות הנפש של החקלאים השומרים שביעית ולא נצרכים למכירה, זכו לנס הזה. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו! (ילקו"י שביעית נא)

אכן, משתלם מאד להאמין בפרנסה מהבורא…

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

טבעו של אדם ליחס את הצלחותיו לו עצמו, לכשרונו המבורך ולחריצותו וכו'. אך, מה לעשות, לא תמיד כשרונותיו עומדים לימינו כשהוא נקלע למצוקה כלכלית. אז, בלית ברירה, פונה הוא לעזרה מכל גורם חיצוני. טוב יעשה ההורה אם גם בימים כתיקונם, בהם הפרנסה מגיעה הביתה בשפע, יוסיף את המלים "בעזרת ה' " בכל פעם שיספר על הצלחתו במעשיו, כך יחדיר ללב ילדיו את האמונה בפרנסה מהבורא, וכך יסיר מבוכה מלבם עת יפנה אל ה' לעזרה אם ייקלע למצוקה, חלילה, ויזדקק לעזרת הבורא.

סיפור ילדים: אמונה בפרנסה

הסיפור הוא על אבא שפרנס את משפחתו בכבוד ודאג לכל צרכי בני המשפחה. בהגיעו ליום הולדת הארבעים, הפתיעו אותו בני המשפחה במסיבה מכובדת ומושקעת. הוא "לא נשאר חייב", ואף הוא הפתיע אותם במתנות גדולות: מתן חוג נוסף במתנ"ס לכל אחד מילדיו ושדרוג רמת התזונה בבית. מתנות אלה מגדילות את ההוצאה החודשית של המשפחה, אך כתגובה לתמיהת ילדיו: "מנין יבא המימון להוצאות אלה?", השיב שהוא מאמין בפרנסה מהבורא, כל עוד הוא לא "משתגע" בהוצאות מיותרות, אלא כאלה שיוסיפו בריאות ושמחה לכל המשפחה. 

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com