הדפסהזכה האדם יותר מכל הנבראים בכוח הדיבור. יכולת הדיבור היא כה חשובה, עד שחכמי ישראל כינו את דרגת האדם בבריאה, לאחר דומם, צומח וחי – "מדבר". הדיבור הוא בעצם ביטוי לייחודו של האדם – "בצלם א'להים ברא אותו" (בראשית, א:כז)- כוח א'להי ליכולת חשיבה. מה טוב היה אילו היה משתמש האדם ביכולת זו לתועלת בלבד: ללימוד, לתקשורת עם הסביבה וכדומה. המציאות היא, שהוא משתמש בדיבור גם שימוש לא טוב. פרשת "וישב" מלמדת על שימוש בדיבור ללשון הרע, ועל הנזק הקשה שנגרם עקב כך. יוסף סיפר לאביו על מעשים לא ראויים שעשו אחיו. הדבר גרם שנאה גדולה של האחים כלפי יוסף, עד כדי רצון להורגו. וכך מתוארים הדברים בכתובים:
"…וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו, וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם,לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר; וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר, אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו " (בראשית, לז:ב-כ)
מדוע כה חמור איסור לשון הרע?
אכן איסור לשון הרע מוערך על ידי חכמינו זכרונם לברכה, כעוון השקול לשלוש העברות החמורות ביותר ביהדות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. מדוע? הסיבה הפשוטה והגלויה יותר לעינינו היא הנזק האישי והחברתי שהסיפור גורם. נדגים את הדבר בדוגמה פשוטה. אם ראובן גנב 100 ₪ מחבר והלך שמעון וסיפר זאת לאחרים. הרי שבכך גרם נזק גדול לגונב. מעתה, אם ברצונו לחזור בתשובה ולתקן את מה שעשה יקשה הדבר מאד בעיניו. כי לפני הסיפור, הבעיה היתה רק מול הנגנב, ובכך שהיה הולך ומבקש את סליחתו ומחזיר לו את כספו, היה מסיים את הפרשה. ואילו כעת, עקב סיפור הגנבה לאחרים, הוא מרגיש פגיעה קשה, ואינו יודע איך לטהר את שמו, למי ייגש ויספר שהוא חזר בתשובה ותיקן את המעשה? וגם אם יידע למי לגשת, מדוע עליו לשאת את כל העלבון הזה?! בנוסף לנזק האישי שנגרם לראובן שגנב, נגרם נזק עקיף לחברה. כשסיפור גנבה מסתובב בין החברים, נפגם האימון ההדדי ונוצרת עם הזמן אוירה עכורה וחשדנות ביניהם שלא היו קודם לכן.
האם איסור לשון הרע הוא בסיפור שקר או גם בסיפור אמת? ומה מקומם של כלי התקשורת בימינו בנושא זה?
ההגדרה של "לשון הרע" היא סיפור מעשה אמתי בלבד. כשהסיפור שקרי האיסור הוא אחר, חמור יותר – הוצאת שם רע. כלי התקשורת בימינו פועלים על בסיב כלכלי. מטרתם היומיומית היא לספק חדשות ללקוחותיהם. אם החדשה כרוכה באיסור לשון הרע, הם יבדקו משפטית אם יש עברה על "חוק לשון הרע" ואם אין – יפרסמו את הידיעה. "חוק לשון הרע" אמנם אוסר לספר עובדות שליליות על אנשים, אך הוא לא מספיק מאיים וניתן גם לעקוף אותו. בכל אופן הוא קל יותר ביחס לאיסור לשון הרע ביהדות. על פי התורה, מעטים הם המקרים בהם מותר לחשוף שמו של נאשם במטרה "למען ישמעו וייראו". בדרך כלל חל איסור לדווח על מישהו שנשפט על עברה פלילית וכדומה. ואילו כלי התקשורת מתגוננים, ברבים מהמקרים, בכלל "זכות הציבור לדעת" ושוכחים שישנה גם זכות לצנעת הפרט ולשמירת סודיותו. היו מקרים בהם פורסם שמו של חשוד, כשעדיין לא הוגש נגדו כתב אישום והדבר גרם לו נזק בלתי הפיך. לעתים שלח יד בנפשו ולאחר מכן "זוכה" בבית המשפט…
משמעות עמוקה יותר לנזק של לשון הרע
כאמור בפתיחת המאמר, מדובר בפגיעה בחלק מאד ייחודי של האדם – דרגת "המדבר". נבאר זאת יותר. כוח הדיבור נועד לשימוש מועיל לאדם. כששימוש זה לא מנוצל דיו, קורת תופעה הפוכה. רמתו הרוחנית של האדם נפגמת והוא מוצא את עצמו עוסק ברכילויות, מבלה את זמנו הפנוי ב"השלמת מידע תקשורתי", מה שהופך עם הזמן לצורך חיוני עבורו. מכאן, לא רחוקה הדרך למצוא סיפוק בעיסוקים חומריים כמו אכילה, צריכת מוצרים שונים, רכושנות . ישנה רקמת חיים עדינה באדם הנוגעת למהותו הייחודית כל כך. הוא חייב להיות מודע לקיומה. זהו התחום הרוחני. כשהאדם רעב, בטנו מציקה לו ואז הוא דואג להשקיט רעבונו, אך כשנשמתו "רעבה גם צמאה" קולה לא נשמע…ולכן, במצב זה של עיסוק יתר בענייני החומר, העיסוק הרוחני במהות חייו ובצרכיו הרוחניים, עיסוק זה נדחק הצידה. לכן, העצה היא לכל אחד להימנע הימנעות מוחלטת מסיפור לשון הרע, מה שעשוי לקדם אותו לקראת היעד החשוב של שינוי מרכזיות החיים, מעיסוק מושקע בחומר להכרת הרוח, הנשמה, צרכיה ומזונה האמתי ועלייה על גלים רוחניים.
בהצלחה לכולנו…
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
לא פעם מגיעים ילדים ומתלוננים בפני ההורים/המורים על שפגעו בהם. כללית, אין בכך איסור לשון הרע, וטוב שהם מפנים את הטיפול בבעיה למבוגרים, ולא עושים דין בעצמם. אבל, כשאין הדבר מועיל, כלומר, אם אין צורך או אין יכולת לטפל בבעיה שקרתה עם ילד מסוים, הרי שסיפור זה נכנס בהגדרתו לאיסור לשון הרע. לכן, רצוי שנרגיל את עצמנו לומר לילד בפתח דבריו: "…לפני שאתה ממשיך, חשוב אם יש לי מה להועיל בידיעתי, במה שאתה מספר לי כעת" . כך נחנך את הילד להבחין בין סיפור שעלינו להתיחס אליו, ובין סתם סיפור לשון הרע.
סיפור ילדים: לשון הרע
הסיפור הוא על תלמידה שהצליחה להשתמש בספורים טובים ששמעה על חברות להביא לשלום בין חברות שרבו ביניהן.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com