פרשת כי תצא: אחריות על רכוש הזולת

אחריות היא מידה בסיסית והכרחית לקיומו האישי של כל אדם. החל מילדותו, מתחנך התינוק להיות אחראי על מעשיו. ביהדות, יש לכך ביטוי מעשי בולט – הכניסה לעול מצוות. בר מצווה או בת מצווה נושאים באחריות רוחנית על מעשיהם החל מגיל 12 לבת וֹֹֹ- 13 לבן. עד היכן מגיעה האחריות של האדם? האם נדרש הוא להיות אחראי גם על מעשי חברו? זהו נושא רחב וניתן לחלקו לשני חלקים עיקריים: אחריות על התנהגותו הרוחנית/חברתית/מוסרית של האחר, ואחריות על רכושו של האחר. פרשת "כי תצא" מלמדת על חובת האחריות על רכוש הזולת.

האחריות על רכוש הזולת בפרשתנו

אחת המצוות החברתיות כל כך ביהדות היא מצוות השבת אבדה. כלומר, החובה לדאוג להחזרת דבר שאבד לבעליו. וכך מנוסחת המצווה בפרשתנו:

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים, כב:א-ג)

מצוות השבת אבדה ידועה היא ומוכרת בחברה והרבה אזרחים טובים נוהגים לקיימה. והחל משנת תשל"ג היא גם מעוגנת בחוק המדינה. וזה נוסח החוק במשמעותו הרגילה (סעף 2/א):

"המוצא אבדה ונוטלה (להלן – המוצא) חייב להשיבה לבעלה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם    בנסיבות הענין יש להניח שבעל האבדה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה."

סעיפי החוק כולם מתיחסים להיבט אחד של המצווה, ההיבט הרגיל והנפוץ. אך חכמינו קבלו במסורת שהמצווה כוללת גם דאגה רחבה יותר לרכוש הזולת – מניעת נזק מוחשי, כגון השתדלות לעצירת זרם מים שפרץ בגינת חבר וכדומה. מצוות השבת אבדה נחשבת ביהדות חמורה והיא כוללת לא רק מצוות "עשה" – "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" – כלומר, לקום ולפעול בהתאם לנסיבות, אלא גם מצוות "לא תעשה" – " לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", כלומר איסור הימנעות מקיום המצווה.

הרעיון שביסוד המצווה

חכמינו במסכת אבות (ב:יב) לימדונו: "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ". כלומר, מצוות השבת אבדה צריכה לבא מתוך התיחסות רגשית לרכוש הזולת, תחושת חביבות. לא מדובר כאן ב"לצאת ידי חובה", אלא עלי לחוש שהנזק שנגרם לחבר, נחשב בעיני כנזק אישי, לרכוש שלי. קיום המצווה מתוך תחושה כזאת ודאי יהיה יותר בהשקעה מצד המוצא וברגישות הראויה לרכושו. התיחסות ערכית זו לרכוש הזולת נובעת מהיחס לרכוש בכלל. הרבה מאמרי חז"ל ישנם בנושא זה. תכליתם היא שיש להיזהר מרדיפה אחר החומר, לא להפוך אותו למטרה, אלא לראות בו אמצעי קיום. לכן אמרו (אבות, ב:ז) : "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכן (אבות, ד:א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו" ולא מי שמשתייך ל"עשירון העליון"…

אחריות לרכוש הזולת בימינו

כאמור, לשמחתנו קיימת בציבור מודעות להשבת אבדה. אך, יותר מהסוג של החזרת חפץ לבעליו. היכן עשויים אנו לזכות במצוות השבת אבדה מהסוג הרחב, למנוע נזק מיותר לזולת? מכירים אתם את השלטים במשרדים המבקשים מאחרון היוצאים לכבות את האור? זוהי בקשה במקומה, והיינו שמחים שהמודעות לכיבוי אורות מיותרים ומזגנים בסגירת המשרד תהיה גבוהה. וגם אם נקלענו למקום מואר וממוזג, ויודעים אנו שאחרינו לא יגיע מישהו אחר, כגון בית הארחה, מקומות צבוריים שונים, לא נשאיר את המשימה לעובדי השירות (בלווי אמירה כל כך שטותית ולא מוסרית: "אין זה מתפקידי" וכדומה), אלא ניזום בעצמנו כיבוי האורות והמזגנים. (אלה שהפעלתם היא מקומית, ולא במתג מרכזי, כמובן). דוגמה אחרת: יצאתי מביתי וגיליתי שדירת השכנים פתוחה וידוע לי שאינם בבית. (יתכן, שמיהרו לצאת ושכחו לנעול), אשתדל ליצור קשר אתם ואודיע להם על כך, ואם יש צורך גם אנעל את הבית, אם אוכל.

בקיצור, הבה "נגדיל ראש" בכל מה שנוגע לרכוש הזולת

סיפור ילדים: אחריות על רכוש הזולת

הסיפור הוא על משחק כדורסל שהופסק עקב רעש של פריצת מים שנשמע מגינה ציבורית. שני נערים ששמעו את הרעש בקשו מהחברים סליחה שהם מפסיקים לצורך חשוב של עצירת המים. האחד ניגש לחפש חבל ממיכל האשפה שהיה בסביבה. הוא מצא ובעזרתו עצר את המים. חברו התקשר, במקבל, למוקד העיריה , והזעיק את צוות החירום. הצוות מיהר להגיע, תיקן ושיבח את יוזמת שני הנערים.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com