הדפסההתרבות הרווחת בימינו נותנת חופש מוחלט לכל אחד בהתנהלותו האישית, ובלבד שלא תהיה בהתנהלות זו פגיעה סביבתית. כך, למשל, יכול אדם לנהל חיים ראוותניים, חיי הוללות, וכל עוד שכניו והציבור בכלל לא נפגעים מכך, לא תחשב התנהגותו כשלילית. אדרבה, הדעה המצויה היא שיש לנהוג בסובלנות והכלה של כל תופעה, מה שנקרא "פלולריזם".
פרשת "נשא" מלמדת אותנו שיש חשיבות רבה להתנהגותו האישית של הפרט, גם אם אין בה כדי להפריע לכלל. הנזיר הוא מי שנדר, החליט בהחלטה בלתי חוזרת, להתנזר, להיבדל ממוצרי הגפן: ענבים, יין וכו'. "זכויות הפרט" להתנהלות חופשית באכילה, שתיה וכדומה – מקבלות צמצום משמעותי במקרה זה.
מדוע החליט כך הנזיר?
ישנו משפט מנחה אצל חז"ל בנושא זה:
(סוטה דף ב' ע"א). פירוש מילולי: מי שחושש מסטייה רוחנית אצלו, כאותה אשה שסטתה מדרכה, יתרחק משתיית יין) מי היא הסוטה? מהו קלקולה? ובכן, התא המשפחתי הוא מושג מיוחד מאד ביהדות. הוא מגדיר בכינוי את הברית שכרתו ביניהם איש ואשה בבואם לבנות משפחה. יש בו כללי התנהגות מאד חדים הבאים לשמור על נאמנות הדדית בין בני הזוג. החמור שבכללי הנאמנות הוא שאסור לאשה לחיות עם גבר אחר ולו לזמן קצר. מי שלא שמרה על כלל זה, מכונה בשם "סוטה". היא נדרשת להיבדק ואם נמצאה חוטאת, נענשת היא במיתה משונה. הנזיר הוא מי שרואה את הנולד, כלומר חושש הוא על עצמו מלהיכשל בעברה דומה, לכן מחליט הוא להתרחק מיין ומקורו, הגפן, כדי לא להגיע לזחיחות הדעת.
האם החלטת הנזיר נחשבת חיובית?
על פניו, זוהי החלטה נבונה וחיובית, מאחר והיא לוקחת בחשבון מצב עתידי בו הנזיר עלול להימשך אחר תאוותיו ולהיכשל בעברה. הנזיר מבקש להימנע מרגע מביך זה, ומראש אוסר על עצמו בנדר צריכה של מוצרים המביאים לקלילות דעת. כך נבין את הבטויים המיוחדים המיוחסים לנזיר:
כלומר, מיוחסת לנזיר קדושה, מעלה מיוחדת בכך שהרחיק את עצמו מסכנה רוחנית.
מאידך, מוצאים חז"ל בהחלטה זו פגם קל בכך שהנזיר נאלץ להתרחק ממאכלים ומשקים שהתורה התירה ליהנות מהם. הם התבטאו בבטוי מעניין:
"לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!"
(ירושלמי נדרים, פ"ט הלכה א'). כלומר, על האדם לחנך עצמו לאיפוק ולגבורה ביחס להתמודדויות הכרוכות בפיתויים. כשנקרת לפניו "סעודת שחיתות", למשל, סעודה שכל כולה הסתאבות ומילוי בטנו, כשאינו זקוק לה לחיזוקו ולבריאותו, עליו להתגבר על תאוות האכילה ולדחות פיתוי זה, מה שנקרא היום "דחיית סיפוקים" כמו כן כאן, כשהנזיר רואה סוטה בקלקולה, במקום שידיר עצמו מהיין, עליו להתאזר בכוחות מיוחדים לדחיית תאוות היין מלהשתכר, אך לא להתנזר ממנו. הוא ימשיך לשתות באירועים, בשבתות ובחגים, אך במידה ובתבונה.
מהי ה"קדושה" שבהתנזרות?
קדושה היא הבדלה, פרישה מהמותר ומההרגל. במוצאי שבת מבדילים בין יום השבת לימות החול. כשמחליט הנזיר לפרוש ממוצרי הגפן, הוא מקדש, מבדיל עצמו מאחרים. פעולה זו יש בה קדושה, התעלות. היא מרוממת את האדם ומביאה אותו בשלבים להתקדשות, לפרישה מעוד תחומים בחיים הכרוכים בעשייה חולית, לא קדושה, שאמנם היא חיונית ונצרכת לקיום האדם, אך לא בהיקפים הגדולים שלה. למשל, כל אדם עובד לפרנסתו, אך רבים הם גם אלה שעובדים מעבר לצריכה הכלכלית של משפחתם ומשקיעים את זמנם וכוחם להעשרה. הנזיר יגיע עם הזמן לפרישה מעבודה מיותרת ויחפש עיסוקים איכותיים בזמנו הפנוי.
עם ישראל – עם קדוש
עם ישראל נועד להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". אין הכוונה שעם ישראל ינהל חיים רוחניים מנותקים מחיי מעשה. אדרבה, הכוונה היא שיקים מדינה בארץ ישראל שבה יש חיי יצירה ומעשה מתקדמים וישמש דוגמה מופתית לעמי העולם בהתנהלותו הנכונה. מי שיסייע לו בהתנהלות נכונה הם בני שבט לוי שהתורה מהווה עבורם מעין "הוראות יצרן" למכונה הגדולה והמשוכללת "עם ישראל". כך ברך אותם משה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".
הנזיר שמחליט להינזר ממוצרי הגפן, נוהג הוא בקדושה. הלוואי שכל אחד ישתדל להתקדש בדומה לנזיר, בכך שיפרוש מהרגלים ומסיפוקים לא חיוניים.
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
ילדים מטבעם אוהבים ליהנות, לאכול ולשתות כל מה שמתוק. במשפחות בהן חונכו הילדים מינקות לא להגיע כלל למזון מתוק, לא תהיה כמעט בעייה לחנכם להימנע מכך, אך לא כך רוב הילדים. ההורים עמלים למנוע מהם צריכה של מוצרים מתוקים כשהיא מעבר למקובל, למותר. רצוי, אם כן, לחנך את הילדים מגיל צעיר לדחיית סיפוקים ולשדר להם שיש בכך מעלה ולא "מסכנות"…וכשיגדלו יותר יכירו גם בערך קדושה, פרישות ואולי ירצו לדבוק בהן.
סיפורי ילדים: קדושת הנזיר
הסיפור הראשון הוא על ילד שחונך מגיל צעיר מאד להימנע מאכילת ממתקים וגם כשכולם מסביבו עטו על סוכריות, הוא הסתפק במעט מהם.
הסיפור השני הוא על מבוגר שהתחיל תהליך גמילה משתיית אלכוהול בזכות מסיבת יום הולדת של בנו.