האדם נברא עם כל צרכיו החיוניים. בששת ימי הבריאה ברא ה' את כל מה שנחוץ לאדם, מהדומם ועד החי. ביום הששי, לאחר שברא ה' את האדם, אמר לו ה' דברים מיוחדים (ניסוח של חז"ל במדרש קהלת רבה פרשה ז:א):

"רְאֵה את מעשה הא'להים כי מי יוכל לתקֵן את אשר עוותוֹ' [=עיוות אותו] (קהלת ז:יג): בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלוֹ והחזירוֹ (=וסיבבו) על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך."

כלומר, על האדם להיות נאמן להוראה זו, ולהאמין שכל מה שהוא זקוק לו נמצא כבר בעולם, ועליו למצא את הדרך הכשרה להשיגו, אך אין לו רשות להשיגו בדרך לא ישרה מאחרים. ואם עבר על כך הרי זו גנבה.

עד כמה צריך אדם להיות רגיש לרכושו של הזולת? עד כמה צריך הוא לחשוש שמא הכסף שהגיע אליו, הגיע לא ביושר? פרשת "צו" מלמדת אותנו על רגישות גבוהה שהיתה למשה רבנו ביחס לתרומה למשכן: אולי תרומה מסוימת לא הגיעה כתרומה בלב שלם.

במה דברים אמורים? מה קרה שהביא לחששו של משה רבנו?

בפרשת "ויקהל" מתארת התורה את ההיענות הגדולה שהיתה לעם ישראל כשנקראו לתרום למשכן. כך מתארת התורה את תנועת התורמים:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.  וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב, וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'.  וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ.  כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה'; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה, הֵבִיאוּ. (שמות, לה,כא-כד).

המון תורמים, שפע תרומות! עד שהיה צורך לעצור את זרם התורמים:

"וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.  וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא (=נמנע) הָעָם מֵהָבִיא. (שמות, לו:ה-ו).

בתוך כל ההמולה הזאת, המרגשת והמוערכת כשלעצמה, חשש משה שמא אחת התרומות נתרמה לא בלב שלם, אלא בגלל לחץ חברתי, כך שהיא לא נחשבת תרומה, אלא נחשבת כגזל במשכן, חלילה. חשש זה הביא את משה להביא קרבן חטאת שיכפר על חשש גזל, וכך מנסחים חז"ל זאת במדרש על הפסוק בפרשתנו:

"וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ, וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו: (ויקרא, ח:טו)

"כפרה זו איני יודע מה היא…? אלא שאמר משה: בשעה שיצא הכרוז להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש ואשה והביאו שלא בטובתן. תהא כפרה זו שלא יתנדבו דבר גזול למקדש. (תורת כוהנים, צו, מילואים טו)

התרחקות מגזל אצל גדולי ישראל

נביא כאן חלק ראשון מסיפור על אבא חלקיה שהיה זהיר מאד בגזל ונזהר אפילו מאבק גזל. הסיפור הוא ארוך. בהמשך נשלח קישור לסיפור המלא ולניתוחו, אך פרט אחד נביא כאן:

פַּעַם אַחַת נִצְרַךְ הָעוֹלָם לִגְשָׁמִים.

שִׁגְּרוּ אֶצְלוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים.

בָּאוּ לְבֵיתוֹ וְלֹא מְצָאוּהוּ.

הָלְכוּ אֶצְלוֹ לַשָּׂדֶה וּמְצָאוּהוּ שֶׁהוּא עוֹדֵר.

נָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם – וְלֹא הִסְבִּיר לָהֶם פָּנָיו….

(לסיפור המלא ולניתוחו – הקישו בגוגל "התרחקות מגזל" ופתחו את "ויקיטקסט")

מדוע לא הסביר להם פנים? בהמשך הסיפור הוא מסביר לשואליו: כיון שהיה שכיר יום וזמנו אינו ברשותו. והרי זה גזל זמן!

זהירות מגזל בחיי היום-יום

• גזל זמן

אין ספק שאדם ממוצע לא חשוד בגזל ממשי, בגנבה מחברו, אך קורה שאדם נקלע למציאות שבה הוא "מתיר לעצמו" להקל ברכוש אחרים, בדברים שאינם נחשבים כגזל בעיני הבריות. למשל, כשהוא משוחח בטלפון בשעות העבודה, שיחה שאינה שייכת לתחום עבודתו, הרי בכך גונב הוא את בעל הבית, את מעבידו!

• גזל ממון

במקום העבודה יש אריזות למצרכים העומדות לרשות הלקוחות, ואילו העובד "מרשה לעצמו" לקחת אריזות אלה לשימושו הפרטי, לא כלקוח, הרי זה גזל!

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

הורים מחנכים את ילדיהם לשמירה על רכוש הזולת. חשוב שתחת נושא זה יכללו גם הימנעות מחשש גזל, למשל: לא להשתמש במכשירי כתיבה של אחרים ללא קבלת רשות, וכדומה. ויזכירו את קרבן החטאת שהקריב משה מחשש לגזל במהלך התרומות של העם למשכן.

סיפור ילדים: בריחה מגזל

הסיפור הוא על משפחה שנערכה לשטיפת המכונית, אך הצעה של אחד מילדי המשפחה להקלה על העבודה על ידי משיכת מים מברז כיבוי צבורי – לא התקבלה אצל האב, וגם, בהמשך, לא הסכים האב לקחת קנקלים ממיכל מיחזור, בטענה שהמשליכים התכוונו להפיק מיחזור מהקנקלים ולא שיעמדו לרשות כל המעוניין.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com