הדפסה"קודש", "קדושה", "קדוש" – אלה מושגים הנזכרים בהקשר רוחני, כמו בית כנסת, יום שבת, ספר תורה וכדומה. כל מי שזוכה להתחבר עם מושג כזה מתמלא בתחושה מיוחדת, תחושת התעלות, כמו ביום שבת קודש. היחס לקדושה כל שהיא הוא של כבוד. ככל שהעניין קדוש יותר, כך יגבר יחס הכבוד, ההערכה אליו ולעתים אף ההערצה. פרשת "תרומה" מלמדת אותנו שצריך לתת ביטוי מוחשי לכבוד שרוחשים לקודש. המשכן הוא המקום הקדוש ביותר לעם ישראל (בעתיד, יוחלף לבית מקדש). בו השכינה שורה, בו עובדים הכוהנים, משרתי ה'. העם נקרא לתרום חומרים יקרי ערך לבניית המשכן וכליו.
מדוע נחוץ ביטוי מוחשי לכיבוד הקודש?
האדם מורכב מחומר ורוח, גוף ונשמה. לכל אחד צריך הוא האדם לספק את מזונו, את צרכיו. כשם שתחושת הסיפוק של גופו גדלה וטובה כשצרכיו באים על סיפוקם, כך תגדל תחושת הסיפוק של הנשמה, של הרוח, עם ריבוי ההתיחסות לצרכיה. בעולם הצרכים של הנשמה יש מגוון דברים שיכולים לגרום לה סיפוק ברמות שונות: נגינה, אומנות, קריאת ספר, חשיבה, דיבור בנושא מהותי ועוד. חלק מעזרים או אמצעים אלה הם מוחשיים, חומריים ובכל זאת יש בהם את היכולת לעורר באדם את המימד הרוחני שבו. כדי להתחבר למשהו קדוש, אדם מתפלל או לומד. אם הוא מוסיף לכך מימד נוסף – בית כנסת, למשל, הרי הוא מוסיף בתחושת הקדושה. ואם בית הכנסת הזה יהיה מיוחד במבנהו, בממדיו, בעיצוב האמנותי שלו, יתכן מאד שתחושת הקירבה לה' והקדושה תגדל יותר. אז תבוא הנשמה על סיפוקה הרוחני יותר. כך, בערך, ניתן להסביר את הצורך ביצירת תחושה רגשית למי שבאים למשכן. השכינה שורה בכל מקום. אמנם יעקב אבינו זכה לגילוי ה' גם באמצע שדה, ללא מבנה וכלים מיוחדים, אבל אנשים ברמה עממית זקוקים ל"תפאורה", לכלים ולמבנה שיעוררו בהם את הרגש לקדושה. ישנו ביטוי מיוחד שטבע אותו רבי אהרן הלוי זצ"ל, מחבר ספר "החינוך": "אחר המעשים ילכו הלבבות" וכן אמרו חז"ל בהקשר אחר: "דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם". כלומר, הרגש מתעורר כשיש גירוי חושני. גם ביחס לקדושה הדברים נכונים. כל מי שיגיע למשכן, יתעורר בו רגש כבוד לקודש כבר ממרחק, מהרגע שיראה את הצבעים המרהיבים של כיסויי המשכן, את אדני הכסף ואחר כך, במצבים מסויימים, יוכל לראות את כלי המשכן העשויים זהב טהור ועוד.
הכבוד לקודש שיתעורר בו, יגרור אחריו יחס של כבוד גם למי שמשרה שכינתו במקום הקדוש, לקדוש ברוך הוא: לשמוע את דברו, לציית להוראותיו, לרצות להתקדש, להתקרב יותר ויותר אל ה' במעשים טובים ובמחשבות טהורות.
היש קדושה גם מחוץ למשכן?
כן, צריך להעלות שאלה זו. לרבים מאתנו יש תשובה מיידית: "וודאי, בית הכנסת נקרא 'מקדש מעט' מאז חרבו בתי מקדשנו", "אנחנו נפגשים כל שבוע ביום קדוש, יום השבת", "לא מעט גם קוראים בספר קדוש".
כל אלה תשובות נכונות, אך הן חסרות, הן נקודתיות. עומק השאלה הוא האם נוכל לזהות קדושה גם מחוץ למפגשים הנ"ל? האם גם בחיי החולין נמצאת קדושה?
והתשובה לכך היא בהחלט חיובית. נתחיל בהגדרה, בייעוד של עם ישראל שניתן לו במעמד הר סיני. רק לפני שבועיים קראנו בפרשת השבוע את הקריאה המהדהדת של ה' לעם ישראל:
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, יט:ב)
מהו "גוי קדוש?" גוי נבדל, מיוחד מכל העמים. במה? בכך שיש לו ייעוד רוחני. עליו לייצג מציאות מורכבת של עם היושב על ארצו ומנהל חיים מדיניים, חברתיים, כלכליים שיש בהם מימד רוחני, ערכי, מידותי. ייעוד זה הוא בחינה של שליחות. ה' שברא עולם כה נפלא ומשוכלל, רצה שיהיה עוד משהו משוכלל בעולמו זה: ליצור דגם של עם המתנהל ברמה מיטבית בכל המובנים וההיבטים, כך שיהווה עם הזמן חיקוי ודגם למציאות אפשרית של קיום עם אנושי, לא מלאכי, עם בין העמים, אך עושה טוב וישר עם בניו ועם העולם כולו.
עם זה הוא עם ישראל שגם ישעיה הנביא הגדיר את סוג הופעתו ומקומו בעולם, בקצרה:
" עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה, מג:כא)
עם ישראל הוא יצירה בפני עצמה, יצירה נוספת לבריאה, יצירה המכילה את כל המרכיבים הדרושים ליישום הייעוד, השליחות. מדינת ישראל, למרות גילה הצעיר, צריכה לראות ייעוד בשכלול קיומה היומיומי לא רק כמענה לדרישות המקומיות, אלא בראייה מרחבית, לראות כיצד היא מפתחת כלים שיתאימו גם למדינות אחרות. כמו כן עליה לחשוב על יצירת מודלים לחיקוי בתחומי החיים כולם: משפט, חברה, חינוך, כלכלה ועוד.
היכן עומדת מדינת ישראל במילוי ייעודה?
זוהי אמנם שאלה יומרנית, אך מחייבת התיחסות לאור הדברים הנ"ל. אם אכן רואים אנו עין בעין את משמעות "גוי קדוש", הרי שעלינו לבדוק מדי פעם בכלים נכונים היכן אנו עומדים בסרגל הציפיות. כיום, יכולים אנו לבשר לעולם שאכן חלק מהייעוד הזה הולך ומתיישם, בתרומה שלנו להרבה מדינות בתחומים שונים: בפיתוח תעשיית ההי-טק, בפיתוח כלים חקלאיים, בייעוץ ארגוני וכלכלי ועוד תחומים השייכים להיבט הקיומי-פיזי.
אך, הייעוד העיקרי שבתפקידנו עדיין לפנינו. ייעוד זה מוגדר בחלק הראשון של ההגדרה הנ"ל: "ממלכת כוהנים". הכוהנים בעם ישראל מופקדים על התחום הרוחני. הם נועדו לא רק לעבודה בבית המקדש, אלא גם, ובעיקר, להורות תורה לעם ישראל. בדומה לזה, ייעודו של עם ישראל בעמים הוא ללמד איך מקיימים מדינה במימד רוחני מיטבי: מדינה שבה יש חוקים חברתיים אידיאליים, מדינה שבה החינוך הוא בראש מעייניה, מדינה שבה המשפט הוא מבוסס על חוקה א'להית – תורת ישראל.
כבוד לקודש המרחבי
נסיים בתקוה, במשאלה. יהי רצון שכשם שזכינו למעמד מכובד בעולם בתחומים רבים, ובכך אנו יכולים לחוש בהחלט יישום חלקי של ייעודנו הלאומי, כן נצפה ונשתדל גם להגיע ליישום ייעודנו, שליחותנו בתחום הרוחני. הכבוד שרוחשות לנו מדינות רבות בכל פעם שבו אנו מתגלים בייחודנו המדעי, הכלכלי, כגון בהענקת פרסי נובל ליהודים רבים בעולם, יהי רצון שנזכה לזכות בו גם על הישגים משמעותיים ומייצגים בתחומי החינוך, המשפט והרוח בכלל. בכך נתקרב מאד להגשמת ייעודנו ממעמד הר סיני – "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
"קדושה" הוא מושג מופשט. בכל זאת, הילדים קרובים להופעות שונות של המושג בחייהם, מי יותר ומי פחות. מי שמנהלים אוירה מיוחדת בשבת, ילדיהם נפגשים עם קדושה בזמן. הם גם מיחסים כבוד מסוים ליום זה. קדושה במקום, נקרית בדרכם כשהם מגיעים לבית כנסת. קדושת חפצים גם כן לא רחוקה מהם. ספר קדוש הוא סידור, חומש וכדומה.
הסיפור הוא על יוזמה יוצאת דופן של ילדים לתרום ולסייע לבניית בית כנסת חדש בשכונתם. הפעילות המיוחדת ריגשה את הוריהם ואת המתפללים והם זכו לתודות וברכות רבות.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com