הדפסה"את שומעת, יערה? אני מדברת אתך מהבית ורואה מולי את גלי הים מתנפצים לחוף"
כך פתחה סיגלית כהן את שיחתה הטלפונית עם בת דודתה נועה שגרה בהרצליה. סיגלית גרה עם משפחתה ביישוב נווה דקלים. הוריה עברו לגור שם מתל אביב, לפני עשר שנים.
"איזה כיף לך! לי אין את העונג הזה. אמנם גם אנחנו גרים ליד החוף, אבל לא כל כך קרוב כמוך"
"יערה, לא נעים לי לומר לך, אבל ממש אין מה להשוות בין החוף שלנו לחוף הרצליה. הים שלנו זך ונקי, ונעים להתרחץ בו. בקיצור את מוזמנת אלי לשבוע ימים בחופש הגדול. אז, נלך כל יום לחוף הרחצה ותרגישי בהבדל. ההורים שלי מספרים שגם בתל אביב הם גרו ליד החוף, אבל אין מה להשוות בין החופים"
יערה שמחה על ההזמנה של סיגלית בת דודתה והגיעה בחופשת הקיץ לנפוש במשך שבוע ימים בנווה דקלים. זה היה הביקור הראשון שלה ביישוב זה ובכלל בגוש קטיף.
לסיגלית ויערה היה הרבה זמן לשהות יחד ולהחליף חוויות מבית הספר, חברות והיישובים שלהן.
"סיגלית, לא ספרת לי עדיין למה עברו ההורים שלך ממרכז הארץ לגור במקום כל כך רחוק, לגוש קטיף."
"את צודקת. יופי. עכשיו יש לנו המון זמן לדבר. יערה, נכון שלגור במרכז הארץ זה יותר נוח, זה קרוב לכל דבר, בעיקר לדודים שלנו, אבל ההורים שלי הסבירו לנו שהם עברו בעיקר מסיבה רעיונית. הם ראו חשיבות ליישב את המקום הזה כי הוא חלק מארץ ישראל. היתה בקשה מהממשלה לבא וליישב את האיזור היפה הזה, הם שקלו והחליטו להיענות לקריאה ולהתיישב כאן."
"במה עוסקים ההורים שלך, סיגלית?"
"יש לנו חממות לגידול עלי חסה וגם מקשאה למילונים. אבא עובד בעיקר בחממות ואמא עוזרת לו מדי פעם "
"איך באמת הם מצליחים לגדל על חול? סליחה, אבל אני לא יודעת אם אפשר בכלל לקרא לזה 'אדמה' "
"את צודקת, יערה, כשהגיעו ההורים לכאן, גם הם שאלו שאלה זו את השכנים, שגם הם מגדלים גידולים שונים, ומתברר שאין לאף אחד תשובה. כנראה, זהו נס גדול…"
סיגלית ניצלה את הביקור של יערה ועשתה לה סיור בחממות של המשפחה ובמקשאה. ההתפעלות שלה היתה גדולה. היא ראתה עוד הרבה חממות בדרך בהן מגדלים "עגבניות שרי".
"סיגלית, יש לך הרבה סיבות לאהוב את המקום המקסים הזה: נוף יפה, ים צלול, שפע של חקלאות, שקט, המעט שהספקתי לגלות במשך השבוע הקצר שהייתי אצלך" כך סיכמה יערה את ביקורה הראשון בבית סיגילת בנווה דקלים.
עברו שנים וגזרת הגירוש מגוש קטיף הגיעה…
לא נכניס אתכם, הקוראים היקרים, לאווירה הקשה ולחוויות של המגורשים, אבל נקודה אחת חשוב לנו להדגיש מהימים ההם. חברים של משפחת כהן מכל הארץ התקשרו בתקופת הגירוש, לפני ואחרי, עודדו, השתתפו בצער וגם בקרו לאחר הגירוש את משפחת כהן ביישוב ניצן הסמוך לאשקלון, ובכלל, לוו אותם לאורך כל התקופה.
"נתן, יש לך הרבה סיבות לכאוב את הגירוש. בכל זאת, נסה להגדיר את הכאב הגדול ביותר שלך. מה מכל מה שנגרם למשפחתך מצער אותך ביותר?" שאלה זו נשאל נתן כהן, אבי המשפחה, על ידי חברים ועתונאים רבים שהגיעו ליישוב ניצן והתעניינו בכאב המגורשים.
"אולי אפתיע אתכם. אבל הכאב האישי, המשפחתי שלי מתגמד לעומת הכאב הכללי – מסירת חבל ארץ לזרים! וכי המגרשים, היושבים למעלה, בעלים הם על ארץ זו?! הלא כל הארץ שייכת לה'. הוא המיישב והוא הנותן לנו את הזכות לגור בארצו. וכי מישהו קיבל רשות ממנו למסור פירור אחד מארצנו הקדושה?!" במלים קשות אלה השיב נתן לעשרות אנשים ששאלו אותו.
משפחת כהן גורשה אמנם מביתם, מנווה דקלים ומכל גוש קטיף, אך התקווה בת שנות אלפיים לשוב לכל חבלי הארץ, ממשיכה לקנן בלבם ובטוחים הם שעם ישראל ישוב ויפריח את גוש קטיף כמאז.
הצעת דיון
- מהי הסיבה בגללה עזבה משפחת כהן את ביתם במרכז הארץ?
- מה כאב בעיקר למשפחת כהן כשגירשו אותם מביתם?
- ממה התפעלה יערה בביקור שלה אצל בת דודתה?
- מהי התחושה שלכם ביחס לכאבה של משפחת כהן?
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com