סיפור ילדים: הסיפור הטוב ששמעתי

"מתי את מצליחה לקרא ספרים, את הרי כל הזמן רק מדברת?!" כך פנתה שירה לרוני בתדהמה. היא לא מצליחה להבין איך בת בכיתה ה' מצליחה לקרא שלושה ספרים בשבוע כשבהפסקות היא מוצאת אותה כל פעם משוחחת עם חברות.

"שירה, את צריכה להבין. השיחות שלי הם לא קשקושים: 'מה לבשה סיגלית אתמול' ו'מה קנו לעפרה'. השיחות שלי הן על  נושאים אחרים"

"את מוכנה אולי לשתף אותי ולספר לי יותר על מה את משוחחת עם החברות שלנו לכיתה?"

"לא, כי זה סודי"

"מה כל כך סודי בזה, אם את יודעת זה כבר לא סודי, לא כך?"

"לא, שירה, מצטערת, יש לך טעות. אם את מתכוונת, לדוגמה,  למה שקרה בהפסקה בשבוע שעבר בין שתי חברות שלנו, אז דעי לך שלספר את זה למי שלא צריך זה אסור. זוהי לשון הרע. היה מותר רק לספר למורה וגם אז, רק מי שראתה את מה שקרה."

"אם כך, את מוכנה לספר לי יותר על מה שאת עושה? אם זה באמת אסור, אז מה כבר יש לך לדבר עם החברות בהפסקה?"

"שירה, את צודקת. לספר על דברים לא טובים שחברות עשו – אסור. אבל מה שאני עושה זה לנסות להחזיר את הידידות שהיתה בין החברות למה שהיתה לפני המריבות"

"וואו! איך את מצליחה?! אפילו המורה שלנו לא תמיד מצליחה."

"שירה, תראי. פעם שמענו סיפור מהמורה על אהרן הכהן שהיה רודף שלום. כשראה שניים רבים ולא הצליח להפריד ביניהם, היה ניגש אחר כך לכל אחד בנפרד ומדבר על לבו. הוא היה מעיז לומר לו שחברו שרב אתו קודם לכן, כבר התחרט בפניו ורוצה להשלים אתו. כך היה מדבר עוד ועוד עם אותו אדם, עד שהשיג את הסכמתו להשלים. אחר כך היה ניגש לשני ומדבר אתו באותו סגנון. אחרי שתי השיחות החשובות האלה היה מפגיש ביניהם ומביא אותם להתפייסות. את זוכרת את הסיפור הזה, רוני?"

"כן, אני נזכרת. זה היה בכיתה ג', אבל מה זה קשור למה שאת עושה?"

"אני אמנם לא דומה בכלל לאהרן הכהן, אבל החלטתי ללמוד ממנו מידה חשובה זו, ולנסות את כוחי להביא את החברות להשלים ביניהן."

"את מוכנה לספר לי על הצלחה אחת שהיתה לך?"

"בשמחה, אבל בלי שמות, כמובן. לפני חודש היתה מריבה בין א. לב. באחת ההפסקות. חשבנו כולנו שלאחר הצלצול להיכנס, המריבה תיעלם ובהפסקה הבאה הן כבר תשכחנה ממה שקרה. אבל זה לא קרה והמריבה נמשכה גם בהפסקה השניה ובכל ההפסקות. הבנות האלה המשיכו לריב גם בדרך הביתה. החלטתי לנסות לסיים את המריבות. הזמנתי את כל אחת בנפרד לארוחת ערב אצלי בבית. אף אחת לא ידעה שגם השניה מוזמנת. הם הסכימו להגיע. כשהשניה נכנסה וגילתה מייד שהחברה שרבה איתה נמצאת אצלי, היתה נבוכה וכמעט חזרה הביתה, אבל אמא שלי עזרה לי לשכנע אותה להשאר בזכות הפיצה והמנה האחרונה המפתה…"

"ומה היה בסוף, רוני?"

"מה את לחוצה כל כך, קצת סבלנות. דבר כזה לא נגמר מהר כל כך… ובכן, אכלנו ארוחה טעימה כמו שאמא שלי יודעת להכין, ובסוף אמא שלי נכנסה לתמונה, כאילו שהיא לא יודעת כלום… היא הכינה משחק חברתי משעשע שבו השתתפנו כולנו. היו שם הרבה צחוקים ובדיחות. בקיצור, הערב הסתיים ב…חיבוקים שלי עם כל אחת מהחברות ושל שתי החברות זו עם זו"

"וואו! אשרייך! עכשיו את בהחלט דומה לאהרן הכהן. זכית להשלים בין חברות. כל הכבוד. רק תספרי לי על מה את מדברת עם החברות בהפסקות"

"טוב, שירה. כדי שיסכימו לשמוע לבקשתי להשלים אני אוספת הרבה ספורים טובים על כל אחת מהן, ואז כשאני מחליטה לפנות לחברה אחת, אני מספרת לה על הדברים הטובים שאני יודעת על חברתה. הדברים הטובים האלה מאד משפיעים עליה  לשנות את היחס שלה אליה ולאט לאט מתרככות שתי הבנות מהעמדות שלהן. השלב הבא כבר לא קשה. אני כבר יכולה להציע להן להשלים, כי הם כבר פחות כועסות זו על זו, אלא מעריכות זו את זו."

הצעת דיון

1. במה עסקה שירה בהפסקות?
2. איך הצליחה שירה להביא לשלום בין חברות שרבו ביניהן?
3. באיזה מקרה ספור לא טוב על חברה לא נחשב ללשון הרע?
4. האם גם אתם מצליחים להימנע מלשון הרע? ספרו על הצלחות או על קשיים.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com