הדפסה"אבא, הגיעו לכיתה שלנו חמישה תלמידים חדשים, עולים מצרפת". סיפר רועי לאביו נועם בשמחה, בשובו הביתה מיום הלימודים הראשון. רועי לומד בבית הספר "שיבת ציון". עירו הרצליה קלטה מאתיים משפחות עולים מצרפת. "יש להם שמות תנ"כיים, כמו ראובן, שמעון. הם יודעים רק מספר מלים בעברית, כמו 'שלום', ו'מה שלומך'."
"אשריך רועי שאתה זוכה להיות שותף בקליטת העולים. חשוב מאד להקל עליהם את תהליך הקליטה"
"מהו הדבר הכי דחוף לדעתך שעלי ועל החברים לעשות?"
"קודם כל, לא להתיחס לאי נעימויות שעלולות לקרות עקב אי ידיעתם עברית. כמובן, לשתף אותם במשחקי החצר ובכלל, לתת להם תחושה של 'חברים לכל דבר' "
"אבא, אתה מאד צודק. לפעמים קורה שחבר עושה טעות במשחק. צריך לזכור שאם מדובר בעולה חדש, לא להגיב מייד. אבא, מנהלת בית הספר הכינה אותנו לקראת בואם לכיתה. הם הגיעו בשעה האחרונה ובמהלך הבוקר נכנסה המנהלת לכל כיתה למספר דקות והסבירה לנו איך עלינו להתנהג אתם"
אכן ההכנה של המנהלת והמחנכים באה על אוזן קשבת. החברה הישראלית מורגלת כבר בקליטת עלייה ודבריה היו רק בחינת זירוז למזורזים. לאחר כשבועיים, החליט רועי להזמין אליו הביתה את שמעון כהן אחד החברים העולים. הוא ביקש את רשות הוריו וכן ביקש משמעון לשאול את הוריו. כולם שמחו וברכו על הרעיון. מעניין הדבר שהורי רועי עלו ארצה מצרפת בגיל עשר, כך ששפת האם שלהם עדיין בפיהם.
"ברוך הבא לארץ ישראל ולביתנו" פתח נועם. הוא לא ויתר על זכות הבכורה לקבל את העולה הצעיר, כדי לתת לו תחושה שגם הורי חברו שותפים לאירוח.
לאחר שהתכבד שמעון בפירות ושתיה, ניגש עם רועי לחדר ושיחק אתו שם.
לא התאים לרועי בביקור זה להאריך בשיחה עם שמעון. חשוב היה לו לתת לשמעון תחושת חבר רצוי ולשחק אתו כמו עם כל חבר אחר. אך הורי רועי רצו לנצל נוכחותו ולשאול אותו מעט על הקליטה עד כה.
" אתה מרגיש טוב כאן? יש לך קשר עם החברים מצרפת? אתה מתגעגע אליהם?" שאלות פתיחה אלה הציג נועם לאורח הצעיר
"תודה לא'ל שעלינו לארץ ישראל. חשוב לנו כעת להתקדם ולכן אנחנו לא חושבים כעת על החברים בצרפת. נקוה שגם הם יזכו לעלות בקרוב."
"האם הדירה מספיקה לכם?"
"דוקא לא כל כך, אבל אנחנו לא מתלוננים. בצרפת היו לנו חמישה חדרים בדירה וכאן רק שלושה. זה בסדר. נלמד להסתדר"
"האם ההורים עובדים במקצועות שלהם?"
"עדיין לא. אבא בודק כעת עבודה במרפאת שיניים, במקצוע שלו, ובינתיים הוא עובד אצלנו בבית הספר כאב בית. אמא למדה בצרפת להיות עורכת דין ובינתיים לא מצאה עבודה, גם בגלל קושי השפה. היא שמחה בהזדמנות שיש לה לגדל את האחים הצעירים שלי בבית ולקבל אותנו אחרי הצהריים מבית הספר."
"שמעון, ממש נראה עליך שאתה שמח. למרות מה שסיפרת לנו. תוכל להסביר קצת יותר את הסיבה לכך?"
"לא למדתי מספיק עברית כדי להסביר, אבל אני אומר כמה מלים פשוטת ואולי תבינו: פשוט, חזרנו הביתה, כמו מי שנסע לטייל לחו"ל וחזר הביתה רק אחרי הרבה שנים והוא מאד שמח לחזור. השמחה שאנחנו כאן ממלאת אותנו, כך שאין מקום לדברים אחרים לתפוש מקום"
"שמעון, הסברת יפה מאד. הבנו את הסיבה לשמחה שלך ושל משפחתך. הלואי שגם אנחנו נרגיש תמיד שמחה בחיים כאן בארץ ישראל, למרות כל הקשיים שישנם"
נקודת המפגש של הסיפור בפרשת השבוע
פגשנו את שמעון, העולה הצעיר מצרפת, שכבר יודע לשמוח שמחה ערכית בעצם עלייתו ארצה ו"לשים בצד" את קשיי היום-יום. זוהי אכן השמחה אליה מתכוונת התורה בפסוק תַּחַת (=מפני), אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב, מֵרֹב כֹּל". (דברים, כח: מז). לשמוח במצווה, בעשייה ערכית, לראות בה את החיבור למשהו נצחי, לא מתמוסס כשמחה חיצונית.
הצעת דיון
- אלו שני סוגי שמחות פגשנו כאן?
- מהי שמחה ערכית, עקרונית?
- מה גורם למשפחתו של שמעון "לשים בצד" את קשיי היום-יום?
- האם גם לכם יש דוגמה לשמחה ערכית?
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com