הדפסהבשכונת "הרקפות" שבחיפה, קיימת חבורת ילדים פעילה. חבורה זו היא לקט של תלמידים מבתי ספר שונים הגרים בשכונה שמצאו בסיס משותף לחבור כקבוצה, לשחק בגנים הציבוריים ולקיים תחרויות ספורט שונות.
"חבר'ה, שלום לכולם. זוכרים? בשבוע הבא יש לנו תחרות כדורסל עם חבורת הילדים משכונת 'הכלניות'. המשחק יתקיים בשעה ארבע אחר הצהריים במגרש שבשכונה שלהם. אנחנו ניפגש שם יום קודם לכן לאימון. בסדר?" כך הכריז יוסי, ראש הקבוצה בסיום האימון השבועי. ייאמר לשבחו שהוא מצליח לגבש את כולם למרות הפערים השונים שביניהם.
"מאה אחוז, יוסי. תודה על התזכורת. נגיע למשחק וגם לאימון, כמובן" הגיבו חברי הקבוצה בשמחה.
יום האימון הגיע ולמחרתו – יום המשחק התחרותי. המשחק התחיל לא לפני שראשי הקבוצות, יוסי ואבי, עמדו במרכז המגרש ולחצו ידיים לאות אימון הדדי ויושר שהם מבטיחים בשם חבריהם לאורך כל המשחק.
לידיעתכם, קוראים נכבדים, מדובר בשתי קבוצות נבחרות של חבורות הנוער בחיפה. לצפייה במשחק חולקו כרטיסים במחיר מוזל. ההכנסות ממכירת הכרטיסים יועדו לפרויקט התנדבות שכונתי שמפעילה כל חבורה בשכונתה. המשחק התחיל. המתח הלך וגדל לקראת הסיום. הורים של ילדי החבורות ישבו וצפו להנאתם במשחק. ולפתע…
"סיום! סיום! כן, סיום המשחק" הכריז השופט בקול חזק, לאחר ששריקתו לא הספיקה
"סליחה, יש עוד שלוש דקות לסיום, כבוד השופט" הכריזו הורים מהיציעים.
השופט לא הגיב רק הצביע על בלונים שהועפו למגרש מהיציעים.
התברר ששני נערים מקהל הצופים, חברים טובים של קבוצת "הרקפות" הפריחו לפתע בלונים למרכז המגרש, מה שגרם להפרעה משמעותית לשחקני שתי הקבוצות.
"כבוד השופט" פתח יוסי בבקשה. "הנערים ייענשו על ידי אישית, אך אפשר לנו בבקשה להמשיך את המשחק ולסיימו כמתוכנן"
"מצטער, זוהי עברה חמורה הכרוכה גם בסיכון. אף אחד מכם לא היה רוצה שהמשחק יסתיים בפציעה קשה של אחד השחקנים. נכון?"
"מה עושים? מה עושים?" לחש לעצמו יוסי בקצב מהיר ומתוח.
אחד מהורי הילדים שהפריחו את הבלונים ירד למגרש לנוכח המהומה שפרצה וביקש לשוחח בצד עם השופט.
"כבוד השופט, אני אביו של אחד הנערים. אני ממש מתבייש במעשה שעשה עם חברו, מבטיח לטפל חזק בסיפור לאחר המשחק. רק אבקשך להרשות לסיים את המשחק. אתה יודע כמה השקיעו שתי הקבוצות בהכנה למשחק. "
השופט הקשיב מאד לדברי האב. חשב ולבסוף הסכים לבקשתו. המשחק המשיך והסתיים בשעה היעודה. תוצאת המשחק היתה: 22 – 24 לטובת קבוצת "הרקפות".
תשואות שמחה נשמעו מהיציעים ומהשחקנים. והיפה ביותר היה ששחקני שתי הקבוצות לחצו ידיים זה לזה וחברי קבוצת "הכלניות" ברכו את עמיתיהם לנצחון הגדול.
"דן ונועם, גשו נא הנה" קראו יוסי ואביו של דן.
"יש לכם מה להסביר, לומר, על המעשה החמור שעשיתם?" שאל אותם יוסי
הם עמדו נכלמים וסמוקי פנים לנוכח הבושה אליה נקלעו. הם פתחו בעצמם במשפט מכריע: "הספקנו לחשוב על השטות שתקפה אותנו. אנחנו מתחרטים עליה, אך החלטנו, בנוסף לכך, לקנוס את עצמנו ב 100 ₪ כל אחד לקופת הקבוצה."
"ראשית, כל הכבוד שחשבתם על כך ושאתם מתחרטים, אבל לדעתי קנס כספי לא מהווה ענישה חינוכית שתרתיע אתכם בעתיד. כראש קבוצה האחראי על התנהלות תקינה וטובה של החברים וגם של הצופים מהשכונה, אינני מסתפק בכך. אני נזכר שלפני שנתיים קרה אירוע דומה בשכונה אחרת בחיפה. אני רוצה לאמץ את העונש שהוטל אז על אותם נערים. העונש שלכם הוא לא השתתף בשני משחקים תחרותיים שיהיו בעונה הבאה –'מידה כנגד מידה' " הגיב יוסי לדברי הנערים לנוכח השופט ואביו של דן.
תחושת צער עמוק לבשו הנערים, אך הם לא הגיבו, אלא קבלו עליהם את הדין בפחי נפש.
"אבא, היית שם ולא נסית לשנות את ההחלטה של יוסי. סליחה, אבא, מדוע?" שאל דן את אביו בדרכם הביתה.
"האמת היא שרציתי לבקש ממנו להסתפק בקנס ואף להעריך את זה שזה בא מכם, אך אחר כך, כששמעתי את ההסבר של יוסי, התפעלתי מהדברים ושיניתי את דעתי. הוא כאחראי צריך לחשוב קדימה, כמו הורה בבית: 'איך אני אגרום לאותם נערים לא לחזור על אותה שטות'. לאחר מעשה, אני חושב שהוא צודק. אני מבקש מכם שתקבלו בהבנה את העונש ותמשיכו לחשוב גם על העברה. מאחל לכם לצפות בעוד הרבה משחקים של חבורת 'הרקפת' הטובה." הסביר אביו של דן בטוב טעם.
הצעת דיון
- מדוע נענשו שני הנערים להיעדר משני משחקים?
- מדוע לא הסתפק יוסי, ראש הקבוצה, בקנס של 100 ₪ שיזמו הנערים לשלם?
- איך ניתן להגדיר את סוג הענישה של יוסי את הנערים?
- האם גם לכם יש דוגמה לעונש מסוג "מידה כנגד מידה"?
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com