הדפסה"אבא, קשה לי. כואב לי מאד ברגליים" נאנחה נעמה על מיטתה בפני אביה שאול.
נעמה ורבקה אחותה נפצעו בתאונת דרכים, כתוצאה מפגיעה קשה ברכב המשפחה. הם יצאו ב"מכות יבשות" , ללא פגיעות פנימיות. הרגליים של נעמה נחבטו קשה וכך גם של רבקה, כתוצאה מהתאונה, והן נזקקו לגיבוס ולנוחה ממושכת.
"נעמה, אני בהחלט מבין אותך. כל כאב שלך מגיע גם ללבי. רבקה יושבת בחדר השני וגם לה כאבים ברגליים"
בכיתה ה' בה לומדות נעמה ורבקה ישנה ועדת "ביקור חולים" שמינתה המחנכת כבר בתחילת השנה. בכל מקרה של העדר תלמידה, בגלל חולי וכדומה, דואגת המורה לשלוח תלמידות לבקר ולהעביר חומר לימודי.
"נעמה, היום צריכות להגיע שתי חברות שלכן מהכיתה. אני מתאר לעצמי שיהיה לכן נחמד יחד ואולי גם תשכחו קצת מהכאבים" איחל אבא לנעמה ורבקה
"מה שלומכן נעמה ורבקה? אנחנו מתגעגעות מאד אליכן, מצפות לשובכן לכיתה בריאות ושלמות" פנו הבנות הראשונות מהכיתה .
רבקה, תוך תחושת הכאבים ברגליים, מצליחה לומר מס. משפטים:
"אני לא יודעת מתי נחזור לכיתה. בינתיים הרגליים כואבות מאד לי ולאחותי. אנחנו נוסעות כל יום למרפאה לעשות תרגילי פיזיוטרפיה ומקוות להתקדם בריפוי."
"הכנו עבורכן בכיתה אלבום ברכות. בבקשה" מסרו החברות לנעמה ולרבקה את האלבום המושקע בברכות ובציורים.
"וואו! תודה לכן. איזה אלבום מדהים!" התפעלה נעמה וקראה בקול, כאילו נעלמו ממנה הכאבים…
"אני כבר רוצה להגיע לכיתה. מתי? אני לא יודעת, אבל זהו. אין לי יותר חשק לשכב בבית" הביעה רבקה את צערה
"בנות חביבות. תודה לכן על הביקור המרגש. אפשר להציע לכן לשתות?" פנתה אל החברות אמא רחל
החברות סיימו את הביקור בתחושה מעורבת. מצד אחד הצטערו לראות את נעמה ורבקה סובלות, אך ראו עד כמה חשוב לבקר אותן. הן הצליחו להשכיח מהן, ולו לזמן קצר, את הכאבים החזקים.
"המורה, רצינו לספר לכיתה מה הרגשנו אתמול בביקור חולים שקיימנו אצל נעמה ורבקה" פתחה נוגה, אחת מהחברות שבקרה.
"בבקשה, בנות יקרות"
"האמת היא שחשבנו שנראה אותן מתייסרות, כי כך תארנו לעצמנו כששמענו על התאונה. אבל מה שקרה הוא, שרגע קצר לאחר שהגענו, הן היו בעולם אחר. פשוט שכחו לרגע מהכאבים, כי שמחו מאד על הביקור שלנו"
"כמה זמן הייתן אצלן?" שאלה אחת הבנות
"שעה, אבל לא הרגשנו את הזמן עובר…"
"תלמידות יקרות. ראשית, ברצוני להודות לחברות היקרות על הביקור שעשו אתמול. שמענו כעת כמה חשוב הוא היה. אני מזכירה לכן את תורנות הביקורים ומבקשת שכל זוג בנות שהולכות יצטיידו בהודעות עדכניות על הכיתה, כדי לתת לחברות שלכן תחושת שייכות." סיכמה המחנכת את הדווח על הביקור.
הביקורים נמשכו והבנות הלכו והחלימו.
"אמא, מתי נוכל לבקר בכיתה?" שאלו הבנות את אמא רחל
"אני אשאל היום את הרופא ואשיב לכן"
"לדברי הרופא המטפל עליכן להישאר עם הגבס עוד חודש ימים, אך לבקר תוכלו כבר בשבוע הבא, אם תרצו"
"אמא, תתאמי בבקשה עם המחנכת ביקור בשבוע הבא. תודה" בקשו נעמה ורבקה
ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן בקרו הבנות בבית הספר. מאחר והביקור היה מתואם. הכינו המורה והתלמידות קבלת פנים חמה לשתיהן. הן בקרו בבית הספר בלווי ההורים. במעמד כולן בקשו הבנות לומר משהו:
"חברות יקרות והמורה בראשן, ראשית, אנחנו רוצות להודות לכן על הביקורים הקבועים והמסודרים שלכן . הם מעניקים לנו רגעים של שמחה ומשכיחים מאתנו את הכאבים החזקים. תודה לכן ולמורתנו היקרה שמארגנת את הבקורים. תודה, כמובן, להורינו האהובים והמסורים שלא עוזבים אותנו לרגע. והכי תודה מגיעה לבורא. היום אנחנו מבינות קצת איזה נס גדול קרה לנו. נשארנו בחיים! נכון שיש לנו שברים ברגליים, וכאבים חזקים. אך, אלה יעברו ונחזור בקרוב ללכת ברגלינו כבעבר, בעזרת ה' "
הצעת דיון
- איזה נזק נגרם לאחיות מהתאונה המשפחתית?
- האם קבלו הבנות את הפציעה בהבנה לאורך כל התקופה?
- על מה הודו הבנות לבורא בביקור שקיימו לכבודן בבית הספר?
- האם גם לכם יש תודות לה'? על מה?
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com