פרשת אחרי מות: "שכר מצוה – מצוה"

טבעי הוא שאדם יצפה לשכר על מעשה טוב שעשה. שיטת הענקת פרסים על מעשים טובים מוכרת ונהוגה בעולמנו בתחומי החיים השונים: בתחום חינוך ההורים את ילדיהם והמורים את תלמידיהם, מהגיל הרך ועד להתבגרותם, וכן הבוגרים שבתוכנו מתוגמלים באיזושהי דרך על מעשים טובים שאנחנו עושים בעבודה, בנשיאת תפקידים ציבוריים וכדומה. סגנון הפרסים, הרמה והאיכות משתנים בהתאם לגיל, למעמד, לתוכן המעשה וכו'. בדרך כלל השינוי המהותי יקרה באיכות הפרס – חומרי (משחק, ממתק, כלי עזר לחיים וכדומה) או מופשט (כבוד, ציון לשבח, הענקת תואר, מינוי לתפקיד וכדומה).

"שכר מצוה – מצוה" בפרשתנו

התורה מקדימה מספר פסוקים לקראת ציוויים על קדושת חיי הנישואין. הפסוק שחותם הקדמה זו הוא:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם: אֲנִי ה' " (ויקרא, יח:ה)

כלומר, ה' מזמין כל אדם לשמור את החוקים והמשפטים של התורה ובכך ישיג חיים אמתיים, איכותיים, כאלה שירגיש בהם את כל שכרו, ולא תתעורר בו כלל ציפייה לשכר אחר.

שיטת הפרסים – חיובית או שלילית?

זוהי שאלה עתיקת יומין. הכיוון למציאת הפתרון הנכון הוא בהנחת היסוד שמתן הפרס הוא אמצעי ולא מטרה! היינו שמחים, ודאי, שילדנו, למשל, יבצע משימות שקיבל ללא ציפייה לפרס, וודאי ללא התניה בקבלת פרס. בכל זאת, רבים מההורים והמורים לא נמנעים משיטה זו. מדוע? האדם, והילד בכלל, הוא יצור טבעי, עם רצונות חומריים. מטרתנו בחינוכו היא ליצור אצלו איזון נכון בין מילוי רצונותיו החומריים להפנמה בלבו את התכנים הערכיים שאנחנו מעוניינים, כך שיהיו חלק מרצונותיו. חינוך ילדים הוא תהליך מורכב וממושך (הילד מתחייב במצוות רק לאחר 13 שנות חינוך!). בתהליך זה משתלבת שיטת הפרסים כאחד הכלים להשגת המטרות החינוכיות. ההורה/המורה "משלם" מחיר קל או כבד בצורת פרס כדי להשיג התקדמות בחינוך הילד.

האם יש לקצוב את גיל מתן הפרסים?

כאמור, שיטת הפרסים היא בדיעבד. לכן על המחנכים לתכנן תהליך, לפיו הם הולכים ומפחיתים את הפרסים, וכן מעבירים אותם ממסלול חומרי למסלול ערכי/מופשט, כגון מתן תעודת הצטיינות במקום ממתק וכדומה. אכן, הרמב"ם מתיחס לשיטת הפרסים בהרחבה. טוב יהיה לעיין בכל דבריו בפירוש המשנה שלו לפרק "חלק" שבמסכת סנהדרין. נביא כאן חלק מדבריו (למרות שפתו העתיקה, כדאי להתאמץ להבינה):

"ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשיל לך ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה. שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה. וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא, למיעוט שנותיו וחולשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב, ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות.
(שלב א.) ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד, שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו. ויאמר לו: 'קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש'. ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה, לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל. ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטובה הרבה בלא ספק. ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו, והוא אגוז אחד או חתיכה דבש. 
(שלב ב.) וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים, וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאוותו בו מאותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו: 'קרא ואקח לך מנעלים יפים או בגדים חמודים', ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד, אלא לאותו המלבוש. והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו. 
(שלב ג.) וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר, ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו: 'למד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד או שני דינרים'. ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון, ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלמוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו. 
(שלב ד.) וכשיהיה דעתו שלמה, ונקלה בעיניו זה השיעור, וידע שזה דבר נקל, יתאווה למה שהוא נכבד מזה. ויאמר לו רבו: 'למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני'. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו"

עד כאן מציג הרמב"ם 4 דרגות ברמת הפרס בהתאם להתפתותו הרוחנית של התלמיד. אך, הנמשל לכך הוא האדם מול ה'. תכלית האדם בעבודת ה' איננה זו, אלא לעבדו ללא כל ציפיה לגמול. ואלה דבריו שם בהמשך:


"וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד?  …ואסור לאדם השלם שיאמר 'כשאעשה אלה המצות, שהם המידות הטובות, ואתרחק מן העבירות שהם המידות הרעות שציווה השם יתברך שלא לעשותה, מה הוא הגמול שאקבל על זה?' לפי שזה כמו מה שיאמר הנער: 'כשאני קורא זה מה יתנו לי?' והם אומרים לו: 'דבר פלוני'. לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו, שאינו מבין זה השיעור, והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו, כמו שנאמר (משלי, כו:ה) 'ענה כסיל כאולתו'. וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווה בשביל דבר מן הדברים. והוא מה שאמר האיש השלם, המשיג אמיתת העניינים (שם פ"א מ"ג):

'אנטיגנוס איש סוכו אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס'.


 ואמנם רצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת. וזהו העניין שקוראים אותו 'עובד מאהבה' "

לסיכום, דעת הרמב"ם, המבוססת על חכמינו ז"ל, היא שהשאיפה בעבודה החינוכית של האדם מילדותו ועד זקנה צריכה להיות הדרגתית לכוון עבודה לשמה, לשם המצווה. זוהי בעצם כוונת התנא במשנה המצוטטת לעיל: "שכר מצוה-מצוה", כלומר, על האדם לפתח בלבו רצון לקיים את המצווה ולראות בקיומה את שכרו.

"שכר מצוה-מצוה" בימינו

מדינת ישראל נחשבת למדינת חסד בכך שקיימים בה עשרות ארגוטני חסד התנדבותיים המספקים שירותי רפואה, סעד וכלכלה לנצרכים ולכל דורש. מהו סוד רוח ההתנדבות הגדולה הקיימת בעמנו? בעצם מהוטתנו טבוע הרצון לתת, להעניק. הנותן מכוחו ממונו, מסמנו לאחרים מרגיש סיפוק רב. אם "יעיז" מישהו להציע לו זכר על התנבותו, ידה אותו בכמעט בנזיפה! "מה בעצם אתה רוצה שעשה, אמכור את הזכות שלי בכסף?" יאמר האחד ואילו הוותיק או יוזם ההתנדבות יגדיל לומר: "אינני מוכן למכור את המצווה שלי תמורת כל סכום שבעולם"!

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

הורים נוהגים לתגמל את ילדיהם על עשיית שליחויות, משימות. כאמור לעיל, אין בכך בעיה, כל עוד הם מודעים לכך ששיטת הפרסים היא בדיעבד. לכן, עליהם, לחשוב איך להביא את ילדיהם להכרה בכך שיש חשיבות גדולה לעצם קיום מצוות "כיבוד אב ואם", בחינת "שכר מצוה – מצוה!"

סיפור ילדים: "שכר מצוה – מצוה"

הסיפור הא על תלמידי כיתה ו' שסייעו למשטרת התנועה בבדיקת מכשירי פלפון של נהגים. כשבא נציג המשטרה להעניק להם פרסים, סרבו לקבל את הפרס, בכך שבעצם קבלו כבר את שכרם בעשיית המצוה החשובה.

לעילוי נשמתו ולזכרו הברוך של בן דודתי בנימין בן יצחק הלוי ז"ל

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com