Share

הדפסה

חיי השגרה מאופיינים בעשייה יומיומית חוזרת על עצמה. קצב הפעילות היומיומית יכול להיות מהיר, איטי, נינוח, הכל בהתאם לקצב האישי הפנימי של האדם. פרשת "בא" מלמדת אותנו על עוד אפשרות: זריזות. זריזות- משמעה יכולת פעילות בקצב מהיר מהמקובל אצל אותו אדם או אותה חברה. גם אם לא תשתנה או תיפגע התוצאה, חשוב שהפעילות המסוימת תיעשה בזריזות. בני ישראל עבדו במצרים מאות שנים, בקצב מסוים, כנראה זה שנקבע להם על ידי נוגשיהם המצרים, אך ביציאת מצרים נאמר:

"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לה'".

זריזות ומהירות זו היתה גם ביציאה עצמה, אחרי אכילת קרבן פסח:

"וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם-צֵדָה לֹא-עָשׂוּ לָהֶם".

כלומר, בני ישראל חרגו מהרגלם, ואכלו את קרבן הפסח בזריזות, כמו גם באפיית המצות.

מהי הסיבה שהזדרזו?

הפסוק מציין את הסיבה: "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם", וגם אם רצו להתעכב, לא יכלו. זוהי סיבה חיצונית. אך יתכן לומר גם שהיתה כאן התחלה של הפנמת ערך החרות, היציאה לחופשי, כך שברגע שיכלו להשתחרר מהשעבוד הקשה, ברחו ויצאו במהירות האפשרית. משמעות הדבר היא שככל שערך הפעולה עולה בעיניך, כך תגבר המהירות, הזריזות בביצועה.

אם נחזור להתבונן בשגרת חיינו, נמצא את עצמנו מזדרזים לעתים, אם מסיבה חיצונית המאיצה בנו, כמו למשל עליה לאוטובוס העומד לצאת ליעד שלנו, אם בגלל חשיבות הענין בו אנו עסוקים. השאלה המרכזית בהתנהלותנו היומיומית היא, מהו הערך שאנחנו מיחסים לכל אחת מהפעולות שלנו. האם חשוב לנו להזדרז בבוקר? שאלה זו, למשל, תלויה בתוכן שניצוק ליום החדש. אם לא יהיה זה תוכן משמעותי, טבעי הוא שלא נזדרז לקום, נעדיף להמשיך לנוח ונתמהמה בהתנהלותנו.

אכן, לא בכל יום מצליח אדם לקום לקראת ענין חשוב ומלא תוכן. במה דברים אמורים? במי שצריך בכל יום לחשוב על יעדים משמעותיים לפעילותו. אך, מי שהתנהלותו היא על פי עקרונות קבועים וידועים לו, אלה יביאו אותו לקום בזריזות ולפעול על בסיס אותם העקרונות. וגם אם לא יצלח משהו בתכנית שהציב לעצמו, יהיה זה שולי ביחס למכלול.

מדוע חשוב להזדרז?

חשיבות הזריזות אינה רק בחסכון הזמן, אלא גם בהטמעת חשיבות הענין בו עסוקים. יעקב אבינו עבד שבע שנים אצל לבן ברעיית צאנו כדי להינשא לרחל, שבע שנים אלה מתוארים בסגנון מעניין בכתוב: "ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". וכשם שאהבת הדבר מביאה לתחושה של דילוג על מאמצים, כך גם להיפך: זריזות בפעולה עשויה להביא לאהבת הנושא.

היכן פוגשים ילדינו מידה זו?

לא פעם מתבצעת בבית משימה שהטלנו על הילדים, במשך זמן ארוך מהצפוי. בדרך כלל אנו מפרשים התנהגות זו כעצלות. בהחלט תתכן פרשנות כזו, אך כדאי לחשוב גם על סיבה נוספת: חוסר ענין שמגלה הילד במשימה. הוא רואה בה כמיותרת וכדו'. כדי להגיע לזריזות כדאי שנשתדל לחבר אותו לרעיון, ולעניין אותו בתוכן המשימה. כך יגבר בו הרצון לבצע אותה ואף בזריזות.

סיפורי ילדים: זריזות

הסיפור הראשון הוא על תלמיד שהרבה לאחר לבית הספר והירבה להענש. קריאה שלו על חיי הנמלים והתבוננות בהתנהלותן, הביאה אותו ללמוד מהן את מידת הזריזות.

הסיפור השני הוא על ילד, שמאוד רצה להכין לאמו גינה ליום ההולדת, אך התעצל, עד שהבין משהו פשוט ביותר..