התנהלות נכונה של חיי חברה מתקיימת כשכל אחד ממלא את חובתו וניתן לתת בו אמון, בכך שאכן הוא עושה זאת, או, לפחות, עושה את כל מה שהוא יכול למלא חובתו. קורה ואחד מהחברים זקוק לעזרה. יפה יהיה שמי שיכול למלא בקשתו יציע זאת ובמהירות האפשרית.  היענותו של אחד כזה בהושטת עזרה מבטאת גילוי אחריות. כך יכול כל אחד מבני החבורה להיות רגוע ולבטוח בעזרתו של כל אחד אם וכאשר יצטרך. פרשת "ויגש" מלמדת על אחריות ברמה גבוהה מזו. יהודה, בראותו את מצוקת הרעב בבית הוריו מצד אחד, ואת דרישת שליט מצרים (יוסף) להביא אליו את בנימין, מצד שני, מחליט להציע לאבא יעקב להיות אחראי לשלומו של בנימין אחיו ובלבד שיוכל להביאו לפני השליט, ואף מתחייב בערבות, וכך הוא אומר:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (בראשית, מג:ח-ט)

יעקב מסכים, ובנימין מתלווה לאחים למצרים. כשהגיעו למצרים, שוב נרקמה עליהם עלילה, עלילת הגביע. הגביע נמצא באמתחת בנימין ועליו היה לחזור למצרים כעבד בבית השליט.  יהודה נקט באחריות גבוהה, ניגש לפני שליט מצרים ונשא נאום נוקב בו סקר את העלילות שטפלו על האחים וכן הזכיר את ערבותו לאחיו. וכך אמר בדבריו:

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.  אֲדֹנִי שָׁאַל, אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר:  הֲיֵשׁ לָכֶם אָב, אוֹ אָח.  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן, וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן; וְאָחִיו מֵת, וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.  וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו,  וְעָזַב אֶת-אָבִיו, וָמֵת.  וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ, אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם, לֹא תֹסִפוּן  לִרְאוֹת פָּנָי.  וַיְהִי כִּי עָלִינוּ, אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי; וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי.  וַיֹּאמֶר אָבִינוּ  שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל.  וַנֹּאמֶר  לֹא נוּכַל לָרֶדֶת, אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ, כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ, וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ.  וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ:  אַתֶּם יְדַעְתֶּם, כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי.  וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי, וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.  וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ.  וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת; וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ, בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה.  כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:  אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל-הַיָּמִים.  וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי; וְהַנַּעַר, יַעַל עִם אֶחָיו.  כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי:  פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי.(בראשית, מד:יח-לד)

איך מגיעים לרמת אחריות כזאת?

מי שעוקב אחרי התנהגותו של יהודה בהתיחסות האחים ליוסף, יראה שכבר אז גילה יהודה אחריות על יוסף. הוא הציע למכור אותו לישמעאלים שעברו שם, ובכך להימנע מהריגתו, חלילה. וכך אמר בהצעתו:

"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו:  מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו"(בראשית, לז:כו-כז)

הצעת יהודה נבעה מתחושת האחווה שהיתה חזקה אצלו במיוחד, והוא לא יכל לשאת את הרעיון של האחים: "לכו ונהרגהו וכו' ". (לאמתו של דבר, איננו יכולים להכיל את הדו-שיח בין האחים ביחס לגורלו של יוסף. זהו נושא קשה וטעון בירור מעמיק. אך) אם נדייק במלים שבפי יהודה, נגלה שהאחווה מצויה בלבו פנימה והיא זו שמניעה אותו. בפסוקים אלה מופיעה המילה "אחינו"  פעמיים. לעומת כינויים אחרים של יוסף בפי האחים:

ילד –

"וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו. לוַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר:  הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא" (בראשית, לז:כט)

בנך –כינוי בגוף שלישי: 

"וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ. הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא, אִם לֹא" (בראשית, לז:לב)

בעל החלומות – לפני כן, כשהגיע יוסף אליהם: 

"וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא." (בראשית, לז:יט)

תחושת האחווה העמוקה שהיתה ליהודה כלפי יוסף עברה כנראה ללב אחיו, ולכן קבלו הצעתו: "וישמעו אחיו" (בראשית, לז:כ), ומאז הפנימו כינוי זה – אחינו – וכשהביעו חרטה על כל מה שעוללו ליוסף, מופיע יוסף בכינוי זה – אחינו:

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת."(בראשית, מב:כא)

יחס אחווה כזה שמגלה יהודה נובע מתחושת אהבה טבעית שצריכה להיות בלב כל אחד לאחיו. יהודה, למרות הקנאה והשנאה שהתפתחה כלפי יוסף, ברגע גורלי, גבר עליו רגש האהבה והניע אותו לנהוג כפי שנהג. היענות האחים להצעתו למכור את יוסף, היתה רק הגילוי הראשון של האהבה לאחיו ואחר כך באה שוב ושוב לידי בטוי בפרשת יוסף בנטילת האחריות לאורך כל הדרך, עד להשבת בנימין הביתה. יהודה זכה שיעקב אבינו ניקה אותו מהשתייכות לחטא האחים ביוסף. וכך אמר לו בברכתו:

"גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי – עָלִיתָ" (בראשית, מט:ט)

מעניין להתבונן במילה "אחריות". נמצאות בה המלים: "אח" ו"אחר". אולי ניתן לראות בה רמז לנו שהאחר הוא אח…

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

טבעם של אחים לריב מדי פעם על משחק, על תחושת פגיעה וכדומה. אין בכך בעיה, כל עוד והתנהגות זו היא לא חוזרת על עצמה מעבר למקובל, היא לא מתקבעת. אך, לעתים קורה ואחד האחים נוהג אחרת. למרות רגש הקנאה והתחרות הטבעיים שקיימים גם בו, הוא מגלה אחריות של אחווה ומחליט להגן על אח אחר שלפי תחושתו הוא "מסומן מטרה" ואליו מופנות האשמות חוזרות ונשנות. מה טוב יהיה שנשים לב לכך, נעודד אותו ונשבח את יכולתו להתגבר על רגשותיו האחרים, ולהיענות לרגש האהבה שבו, הקיים גם אצל יתר אחיו. כמובן, במקביל נטפל בבעיית ההאשמות כלפי אותו אח, ונביא לשלום בין האחים.

סיפור ילדים: אחריות

הסיפור הוא על תלמידה שגילתה אכפתיות ואחריות כלפי חברה לכיתה שבאה כנראה ממשפחה במצוקה כלכלית, ובזכותה יכלה אותה חברה להשתתף בטיול הכיתה.                                                                                                                                                                         

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com