העולם יפה כשכל חוקי הקיום שלו פועלים כסדרם. השמש זורחת, מאירה ומחממת, הגשם יורד בעתו והאדמה מצמיחה את יבולה הטוב. בני האדם חייבים גם הם לפעול על פי חוקים ברורים, בעיקר חוקים חברתיים. דור המבול נענש על ריבוי החמס, הגזל. סדום ועמורה נשרפו כליל בגלל חוקי סדום האכזריים שהיו שם. חובת כל אחד מבני האדם ללמוד מכך להיזהר בכל מה שקשור לגזל, לעושק וכל הדומה לכך. פרשת "ויצא" מלמדת אותנו על יעקב אבינו שהוכיח את הרועים כשחשב שהם מקצרים את יום העבודה שלהם ובכך גוזלים את בעל העדר המשלם להם על יום עבודה מלא, וכך אמר להם יעקב:

"וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ." (בראשית, כט:ז)

הרועים הסבירו לו שאין בדעתם לקצר את יום העבודה, אלא זהו מנהגם להתאסף ולהמתין לבוא חבריהם כדי שיחד ירימו את האבן מעל פי הבאר.

מהיכן מגיעה הרגישות של יעקב אבינו לעוול?

יעקב מוכיח את הרועים אף שאינו מכירם. הדבר מעורר פליאה. בימינו היה נראה מוזר בהחלט שמישהו יעיר למי שאינו מכירו כלל. התגובה האפיינית המוכרת היא: "סליחה, אני לא מכיר אותך. מי אתה?" או "לא מוכן לשמוע אותך" וכדומה, תגובות אפייניות למי שהולכים ברחוב ובכל מקום "בתוך תא זכוכית" המאפשרת להם לראות אך לא לשמוע, כי עסוקים הם בשמיעה אחרת – צמודים הם למכשירי הסמרטפון הגורמים להם ניתוק גמור מהסביבה וחיבור מוגזם למוסיקה ולכל מה שמציעות רשתות הרדיו והאינטרנט השונות. לאט לאט מתרגלים הם לחיים פרטיים, מנותקים מכל הסובב אותם.

יעקב אבינו לא שם. הוא היה איש אמת. בעשרים שנות עבודתו אצל לבן לא דיבר על נאמנותו לעבודת הצאן מרוב צניעותו, וגם כי חשב שנאמנות למעביד היא חובה פשוטה של כל עובד, אבל כשנאלץ לברוח מבית לבן והלה רדף אחריו, נאלץ גם להעמיד דברים על דיוקם, וכנגד דברי השקר של לבן נאלץ יעקב אבינו לתאר בפניו את נאמנותו המדהימה לצאנו, וכך אמר:

 "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ; וְאֵילֵי צֹאנְךָ, לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ-אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה; גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.   הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי." (בראשית לא:לח-מ)

מי שנאמן ומסור כל כך בעבודתו, מצפה כמובן שגם אחרים ינהגו כך. לכן, לפני שידע את הסיבה להתכנסות הרועים באמצע היום, הוכיח אותם, למניעת התרשלות וגזל.

ישרות כמקור לנאמנות

אבותינו כולם היו ישרים. זהו גם כינויים על ידי בלעם:

"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כג:י)

מדוע כונו האבות בשם "ישרים"? כי כל דרכיהם עם בני האדם היו ביושר. אברהם אבינו לא רצה לקבל שכר על הצלתו את שבויי סדום ורכושם מידי ארבעת המלכים, התפלל הרבה על אנשי סדום למרות שהם היו רשעים גדולים. יצחק אבינו נהג ביושר ביחס לאבימלך מלך פלשתים, ויעקב נהג ביושר עם לבן. ישרות מביאה לנאמנות. מי שנוהג ביושר עם הבריות, אין חשש שירמה אותם, אלא ינהג אתם בנאמנות. לכן, טבעי היה ליעקב לדרוש גם מאחרים נאמנות.

רגישות לעוול בימינו

קורה שאנו עדים לפעולה או להתנהגות שיש בה עוול כלפי אחרים. כיצד עלינו לנהוג במצב זה? זוהי אמנם שאלה מורכבת, מצד אחד חשוב להגיב, אך, מצד שני, יש חשש לפגיעה או להתערבות בעניין לא לנו. יעקב אבינו וכל האבות מלמדים אותנו שהזהירות מפגיעה מיותרת בזולת לא צריכה למנוע אותנו מלבקר, להעיר. ניתן לעשות זאת בדרך מכובדת ועדינה. המצב הרווח כיום הוא שאנשים נמנעים מלהעיר. במצב כזה, עלול הדבר להתפרש כהסכמה או השלמה עם אותו דבר. יש להחזיר מצד אחד את האומץ הבריא להעיר כשצריך, ובתנאי שיהיה זה באופן העדין והראוי, ומצד שני את המוכנות לשמוע בקורת. אם נביא לתיקון שני ההיבטים האלה נזכה לראות רגישות יתר לעוולות מצד אחד ושאיפה להימנעות מעוולות מצד שני.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

ילדים משחקים בחצרות בית הספר, במגרשי המשחקים שבשכונה, ולעתים קורה שילד נעלב מחברו, מסיבה מוצדקת או שאינה. בכל אופן רצוי לחנך את הילדים להיות ערים לכך ולהתיחס לענין. לא שהם צריכים בעצמם להגיב, אלא לדאוג שהענין יטופל, אם על ידי התערבות מבוגר ואם על ידי פנייה למי שנעלב להרגיעו. התעלמות כללית מהאירוע מפתחת אדישות בלב הילדים לסביבתם, ובהמשך, כשיגדלו, גם יתעלמו מעוולות שקרו בקרבתם.

סיפור ילדים: רגישות לעוול

הסיפור הוא על בת צעירה שגילתה יוזמה יפה לתקן עוול. באחת ההפסקות בבית הספר גילתה שבת אחת מכיתה א' עוקפת את חברותיה במשחק. היא פנתה אליה בעדינות והביאה אותה בסוף התהליך להבין שעשתה טעות.  

קרדיט איור: רז אבירם- razshomrata@gmail.com