הדפסההאדם מופעל בעיקר על ידי שני המוקדים: המוח והלב. מוקד החשיבה, החכמה, הוא המוח, ואילו הלב – מוקד הרגש. כך גם נוהגים לשייך סוגים שונים של תכונות: שכלתן הוא מי שמונהג בעיקר על ידי שיקול שכלי, חשיבתי, ואילו רגשן הוא מי שמכוון בעיקר על ידי הלב. פרשת "ויקהל" מלמדת שהאמנים שהופקדו על מלאכת המשכן פעלו בשילוב המוח והלב.
חכמת-לב בפרשתנו
מלאכת המשכן כללה עיסוק בהרבה תחומים: ריכוז החומרים הרבים והמגוונים שנתרמו לעשיית כלי המשכן, היריעות ובגדי הכהונה; תכנון נכון של ביצוע הכלים על פי הנחיה מגבוה – הוראות מדויקות שמסר ה' למשה רבנו, וליווי הביצוע עצמו של הכלים. מלאכת המשכן התבצעה על ידי הרבה אמנים שבראשם עמדו שניים: בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך ממטה דן. שניהם היו מיוחדים בהיבט המקצועי, ובעיקר, בהיבט הרוחני. בעיקר היה זה בצלאל, שידע לכוון כוונות רוחניות במהלך כל שלבי הכנת הכלים, החל מהתכנון ועד לביצוע. לקראת התחלת הכנת המשכן, הקהיל משה רבנו את העם והודיע להם את כל הפרטים. כשהגיע לדבר על האמנים, הכריז מי הם האמנים האחראים, ובנוסף, הרחיב דבריו ביחס למהות עבודתם ואמר:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ'לֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל–מְלָאכָה. וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת. וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ: הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. (שמות, לה:ל-לה)
המשכן, בהיותו מרכז השכינה, הופעת כבוד ה' בעולם, נבנה בתכנון אדריכלי מיוחד, אך, בעיקר, בכוונות רוחניות מיוחדות שיתנו את המימד הערכי-שמיימי של המקום. כך, מי שהגיע למשכן להקריב קרבן או למטרה אחרת, פגש משהו רוחני מיוחד. כלומר, אם זכה, הרגיש שהוא נמצא קרוב מאד לה' וזכות זו נזקפה גם לבצלאל שהטמיע כוונות רוחניות במהלך ייצור הכלים.
היו גם נשים בעם ישראל שזכו לחכמת-לב והשתתפו בטוויית היריעות למשכן:
"וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת–לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ אֶת הָעִזִּים. (שמות, לה:כה-כו)
חכמת האמנות הייחודית שנדרשה לבניית הכלים השתלבה אצל האמנים בבינת הלב, ברגש המיוחד שרוחש הלב לקרבת ה'. שילוב ייחודי זה הוליד את היצירות האמנותיות בלבוש רוחני-לבבי. מלאכת המשכן התבצעה בשלמות לשביעות רצונו של משה רבנו שהיה בסוד התכנית על פי ה'. בסיומה הביע משה את שביעות רצונו במשפט פשוט וקצר:
"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', כֵּן עָשׂוּ; וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה" (שמות, לט:מג)
יהי רצון שתחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!
היכן פוגש ערך זה את ילדינו
עם ישראל חי כבר קרוב לארבעת אלפים שנה! רוב שנותיו היו ללא בית מקדש, בעוונותינו הרבים. החיים בתקופת המקדשים, בעיקר בתקופה בית ראשון, היו שונים לגמרי בהיבט הרוחני, וממילא גם בהיבט המדיני, הכלכלי והחברתי. מאז שבנו ארצה לאחר כאלפיים שנות גלות, עמלים אנו לחזור לחיים אלה. הדרך לא קלה ומלווה בקשיים לא קטנים. כדאי שההורים ישתפו את ילדיהם בתחושת התהליך שכולנו עוברים. פרשיות המשכן מהוות חומר זמין לחיבור לתחושת השייכות לתהליך ההתקרבות לבניין בית המקדש כבר בימינו. חכמת הלב של האמנים מהווה את גולת הכותרת ביצירה האמנותית, מה שעשוי בהחלט להלהיב כל לב!
סיפור ילדים: חכמת-לב
הסיפור הוא על תלמידה שהיו לה קשיים בלימודים בבית הספר. טיול ערב שעשתה עם הוריה הפגיש אותם עם סנדלר שהמשיך עבודתו למרות הפסקת החשמל, לאור נר שהדליק כשהוא מצטט את אביו שלימדו: "כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן". משפט זה נחרת בלב התלמידה ועזר לה להחליט להתאמץ ולהשקיע בהמשך הלימודים. היא ראתה במשפט זה חכמת-לב.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com