איש ואשה דומים הם זה לזו בהרבה מתכונותיהם, אך גם שונים בחלק מהן. בחיי המשפחה מוצא כל אחד מהם את מקומו המתאים לו ומשתדל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. פרשת "ויקהל" מלמדת שחלקן של הנשים בבניית המשכן היה ייחודי לאורך כל שלבי הבנייה, החל בתרומות וכלה בביצוע, נטלו הנשים חלק חשוב ופעיל.

מה נדרש מעם ישראל במלאכת המשכן?

הרעיון של הקמת המשכן בא, כמובן, מה' יתברך עצמו. בתחילת פרשת "תרומה" מופיע הצווי על עשיית המשכן. לפני כן, מופיעה רשימה ארוכה של חומרים יקרים המיועדים להקמת המשכן, חומרים שהתבקשו ישראל לתרום כנדבת לבם. ואלה הפסוקים שבתחילת פרשת "תרומה":

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.  וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  שֶׁמֶן לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.  וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.  (שמות, כה:א-ח)

מלאכת המשכן פרוסה לפרטים במהלך חמש הפרשות הבאות. החזרות הרבות מבטאות את החיבה שישנה לה' לבניו, על היחלצותם המקיפה לתרומת החומרים ולבניית המשכן. מעבר לתרומות היקרות, נדרשה מלאכת אמנים ייחודית לבניית הכלים והמשכן עצמו. אמנים אלה היו צריכים להתייחד מאחרים לא רק בהיבט המקצועי, אלא, בעיקר, בהיבט הרוחני. המאפיין אמן כזה היתה "חכמת-לב". התואר "חכמת-לב" או "חכם-לב" מופיע במקרא 12 פעמים, שמונה מתוכם (!) בפרשיות המשכן, שבעה מהם בפרשתנו (ויקיטקסט). מהי המשמעות של תואר זה? מקובל שהחכמה מקורה במוח, ואילו הלב הוא משכן הרגש. המשכן, בהיותו מיועד להשראת השכינה, מצד אחד, אך גם לקירוב ישראל לשכינה, מצד שני, צריך היה שבכל שלבי בנייתו תהיה רוח מיוחדת שתשרה באמנים, רוח המשלבת את החשיבה הנכונה עם הלב החם. וכך מנוסחת ההוראה בחומש, במספר פעמים, וגם, אחר כך, בביצוע:

 "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. (שמות, לה:י)

"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת, אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ, לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'. וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל–הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות, לו:א-ב)

אכן, מי שזכה להיות שותף ביצירת הכלים היו אמנים בעלי חכמת-לב. המנצח הראשי על המלאכה היה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה שה' הערה עליו ועל מי שעמד לימינו במלאכה – אהליאב בן אחיסמך משבט דן, רוח מיוחדת, וכך מתואר המינוי בפסוקים:

" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ'לֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת. (שמות, לה:ל-לה)

חכמת לב היא השילוב הייחודי בין השכל לרגש, לכוון את שניהם ליצירה רוחנית הנובעת מתוך קרבה גדולה לקודש.

חכמת-לב גם לנשים

גם הנשים זכו, כאמור, ליטול חלק במלאכת המשכן. תחילה תרמו תרומות ייחודיות – תכשיטים:

"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב" (שמות, לה:כב)

וכן בהמשך – מראות נחושת, שהכינו מהם את הכיור:

"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמות, לה:לח:ח)

וגם במלאכה עצמה – בטווייה:

"וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת–לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה, טָווּ אֶת הָעִזִּים. (שמות, לה:כה-כו)

חכמת הלב שניתנה לנשים באה לידי בטוי גם בדרך השלילה – בהימנעותן מלהשתתף בחטא העגל, שלא הסכימו למסירת תכשיטיהן.

חכמת נשים בימינו

שלמה המלך ייחס את הצלחת בניית הבית לאשה, ולהיפך:

 "חַכְמוֹת נָשִׁים – בָּנְתָה בֵיתָהּ,  וְאִוֶּלֶת – בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ. (משלי, יד:א)

אמנם שני ההורים אחראים על חינוך ילדיהם ובניית בית טוב, אך החלק הקובע ביחסי הכוחות הוא של האשה. יש לכך דוגמאות רבות מהתנ"ך ומדברי חז"ל (הרחבה בנושא זה ניתן לקרא במאמרו של פרופ' יהודה אליצור ז"ל בקישור הבא: http://www.daat.ac.il/daat/tanach/maamarim/nashim-eli-1.htm) . כבר ביצירת האשה נאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱ'לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם". (בראשית, ב:כב). חז"ל בארו לנו שהמילה "ויבן" רומזת שניתנה בינה יתרה לאשה (נדה, מה:ב). כלומר, כבר ביצירתה עודפת היא על האיש בבינתה, ביכולתה להקדים אחרים בהבנת תרחיש מסוים. לכן יכולה היא גם לבנות את ביתה על יסודות טובים, מתוך הבנה נכונה של הצרכים המתאימים לביתה שלה.                     

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

בבית נורמטיבי, שבו היחסים בין ההורים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הילדים – טובים, יודע כל הורה את תפקידו, משתדל הוא למלאו על הצד הטוב ביותר, אך כשזה לא קורה יודע כל אחד ללמד זכות ולהבין שעשויה לקרות טעות. בתוך המרחב הגדול הזה של תפקוד ההורים מול ילדיהם, חשוב שהילד יחוש את ההערכה ההדדית שקיימת בין ההורים, ובמיוחד את ההזדמנויות שמעניק האבא לאמא להביא לידי בטוי יכולות שלה, בעיקר בתחום חינוך הילדים. הזדמנויות כאלה מעצימות אמנם את כבוד האם במשפחה, אך, לא פחות גם את האב שיודע לנהל את הבית ברגישות הראויה.

סיפור ילדים: חכמת נשים

הסיפור הוא על קהילה שבעקבות גידול במספר המתפללים החליטו להרחיב את בית הכנסת בכוחות עצמם. גם הנשים השתתפו במאמץ הזה. הן יזמו תרומה מיוחדת לבית הכנסת המתחדש – לארוג בעצמן פרוכת מיוחדת לארון הקודש. בעזרת אחת מחברות הקהילה, למדו את המלאכה וארגו פרוכת מיוחדת שהוכנסה לבית הכנסת בחנוכתו.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com