פרשת ויקרא: כניסה ברשות

Share

הדפסה

תחושה נעימה היא להרגיש חופשי בכל מקום. "תרגיש בבית" אומרים לנו חברים בביקור אצלם. אך ישנו גם מושג שנקרא "פרטיות", שמשום מה התטשטש אצל רבים מאתנו. פרשת "ויקרא" מלמדת אותנו שאפילו משה רבנו לא הורשה להיכנס למשכן ללא קבלת רשות מה'.

חומש "שמות" הסתיים בהקמת המשכן על ידי משה רבנו. כבוד ה' מילא את המשכן ומשה לא יכל להיכנס אליו. הכתוב מתאר בסגנון מיוחד את המצב הזה:

 "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן; וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן."

אין אדם שיכול לחוש, לדעת, את מהות ה', כמו שכבר אמר ה' למשה בחטא העגל:

 "וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי".

הדבר היחיד שאיפשר ה' במישור "ההיכרות" אותו הוא, הופעתו בצורת "כבוד" דמוי ענן שמסמל את הימצאותו באותו מקום: במשכן, בעמוד ענן שהינחה את העם במדבר ועוד. וכשהקים משה את המשכן, כל עוד שלא סיים את פעולת ההקמה, היה משה יכול לנוע חופשי בתוך המשכן, אך כשהשלים את הקמתו,  גילה ה' את רצונו במעשהו של משה ושל ישראל על ידי הופעת כבודו במשכן. אז, במצב נכבד וקדוש זה, לא יכל עוד משה להיכנס למשכן ונזקק לקבלת רשות מה'.

מהו סימן ההזמנה להיכנס?

כבוד ה' מלא את המשכן. משה עומד בחצר המשכן ואז ה' קורא לו להיכנס ומדבר אתו: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו" הוא נכנס לקודש, לחלק הקדמי של המשכן, מקום הימצאותם של חלק מכלי המשכן:  המנורה, שולחן הפנים ומזבח הקטורת, וקולו של ה' המיוחד והנשמע רק למשה, מגיע מקודש הקודשים, מבין שני הכרובים שעל ארון העדות. זהו תיאור מצמרר למי שיכול מעט לדמיין את קדושת ה', קדושת המשכן וגדלות משה רבנו, שעליו העיד הכתוב: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ"

כניסה ברשות- כסמל

כשם שברור לכל בן תרבות שאין להכנס לבית פרטי ללא קבלת רשות, כך צריך להיות ברור שאין להתערב בעניינים פרטיים ללא קבלת רשות. במדינת ישראל קיים "חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א" לחוק זה ישנם מעל 10 סעיפים המפרטים דרכים אפשריות לפגיעה בפרטיות, האסורות על פי חוק זה. העקרון שעומד מאחורי החוק הוא זכותו של כל אדם לשמור לעצמו את פרטיותו ולשתף רק את מי שנראה לו. ביהדות איסור חדירה לעולמו הפרטי של אדם היא חמורה ומוגדרת באיסורים שונים. המפורסם שבהם הוא איסור לשון הרע– סיפור ליחיד וכל שכן לציבור על מעשה שלילי שעשה מישהו. צנעת הפרט היא גם בסיפור על נושאים שאין בהם עברה על הלכה. סיפור כזה מוגדר בהלכה- איסור רכילות, כלומר, לספר על רכושו או מעשיו של אחר, גם אם אינם בהקשר שלילי.

מה מקומם של אמצעי התקשורת בנושא צנעת הפרט?

"חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה" מונע מכל אזרח, כולל עיתונאים, לפרסם כל דבר רע על אזרח. המציאות היא שהעיתונות וכל אמצעי התקשורת מלאים בדיווחים על מעשים רעים שנעשו על ידי אזרחים שונים. הם נשענים על עקרון יסודי הרווח במדינת ישראל בשם "חופש הביטוי", עקרון שלא מעוגן בחוק, המאפשר לפרסם פרטים על עברות של אנשים שונים ש"יש בהן ענין לידיעת הציבור". כל בר דעת רואה את ה"תחרות" או אף הסתירה המסוימת בין שני עקרונות אלה.

מי צודק?

כמובן, בממשל דמוקרטי כמו במדינתנו, יש חופש ביטוי המתיר פרסום עובדות של מעשים רעים כש"יש בהם ענין לידיעת הציבור". לצערנו, במבחן התוצאות, אם נעמיד את הרווח שבפרסום מול הנזק שבו, נמצא שבדרך כלל גדול הנזק בהרבה מהרווח. (במהלך השנים האחרונות שמענו על מספר אנשים ששלחו יד בנפשם כתוצאה מפרסום מעשיהם, עוד לפני שהורשעו כדין בבית משפט!)

בעיה נוספת, חמורה יותר, היא שהתקשורת מפרסמת "עובדות" על אנשים, עוד טרם נחקרו הפרטים. להלן ציטוט מעצומה שהתפרסמה לאחרונה כהגנה על מי שפורסמו עליו מעשים מגונים עוד טרם נחקרו וגרמו כבר לנזק עצום לאיש ולמשפחתו:

"אין אנו מתיימרים לומר שאנו יודעים מה האמת, אך אנו זועמים על כך שעוד טרם החלה בדיקה יסודית או ניהול משפט תקין – דמו נשפך וחייו עוברים טלטלה עזה. אנו רוצים לחזק את … יחד עם אשתו, ילדיו ושאר בני המשפחה."

בכל אופן, ביהדות, אין שום היתר ליחיד לפרסם בכל דרך שהיא מעשה רע על אחר, פרט לבית דין המפרסם ענישה של מי שעבר עברה חמורה "למען ישמעו וייראו", חוק שלא קיים בימינו, מאז חורבן בית המקדש וביטול כוחם הסמכותי של בתי הדין. וכן עוד מקרים בודדים בהם מותר לפרסם, אך הם שוליים ביחס להיתר הגורף שמשתמשת בו התקשורת. בכל מקרה המפרסם חייב לקבל היתר הלכתי לפני הפרסום.

נאחל לעצמנו שהתקשורת תתחיל לפרסם מעשים טובים המתקיימים בכל יום ברחבי המדינה, או כתבות על פינות יפות בחיינו, כגון: ארגוני חסד, עובדים מסורים, פעולות התנדבות, אומנות, תרבות, טבע ועוד.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

הילדים סקרנים הם מטבעם וטוב שכך. הסקרנות מביאה אותם להיחשפות ליידע עשיר בתחומים שונים ולפיתוח החשיבה. אך הסקרנות גובלת בהתעניינות טורדנית בתחום הפרט, כגון הצצה לפעילות מבוגרים, אנשים זרים, או לחדר מורים וכדומה. חינוך הילדים מגיל צעיר לשמור על צנעת הפרט, חשובה היא ביותר. מכאן יגיעו בקלות יחסית לשמירת הלשון.

סיפורי ילדים: כניסה ברשות

הסיפור הראשון הוא על ילד שבתמימותו נכנס לבית פרטי בכוונה טובה, אך ללא רשות.

הסיפור השני הוא על חבר בועדת בטחון שהדליף ידיעה חמורה מחדר הישיבות של ועדת הבטחון, בהתבססו על "חופש הביטוי".

אנו מודים לכל מי שענה למשוב ששלחנו, ובמידה ולא הספקתם עדיין ניתן להיכנס אל המשוב כאן (יש ללחוץ על הלינק). תודה רבה על המאמץ לשיפור האתר.