"עולם חסד ייבנה" (תהלים, פ"ט:ג') אמר דוד המלך. אכן, ישנו סוג של שותפות הדדית בין היחידים ובין הציבורים בעולם. מדינות צורכות זו מזו בעסקי מסחר את החסר להן וכן היחידים רוכשים או מחליפים זה עם זה מצרכים או חפצים הנחוצים לכל אחד. מימד החסד קיים למרות המציאות הזאת. ישנם לא מעט אנשים הזקוקים לחסדי החברה ונצרכים לסיוע בסיסי. תחושת הכרת הטוב של אלה הנצרכים כלפי מי שעזרו להם, היא גדולה. בדרך כלל היא תתבטא באמירת "תודה" בלבד, אך מאחוריה קיימת תחושה עמוקה של רצון לגמול טובה למטיב, יותר מאמירת מילה בודדת זו. אך, לצערנו, קיימת גם מציאות הפוכה. פרשת "חוקת" מלמדת שישנה גם מציאות בה המוטב "שוכח" ממטיבו ולא זוכר לגמול לו טובה או להודות לו.

מהו האירוע בפרשת השבוע המבטא כפיות טובה?

תחילה, נקדים שקשה לנו להביא איזושהי ידיעה לא חיובית על עם ישראל, במיוחד דור המדבר שזכה להעלות רוחנית יוצאת דופן, אך אם היא נכתבה בתורה, יש לכך כוונה, שנלמד ממנה. ובמקרה זה – להימנע מהתנהגות דומה של כפיות טובה. ובכן, עם ישראל יצא ממצרים למדבר בדרכו לארץ ישראל. תנאי המדבר קשים הם לשהייה ממושכת. ה' דאג לכל צרכי העם, ממזון ועד תחושת נוחות מול החום הכבד ביום והקור בלילה. המזון שסיפק ה' לעם היה מן. המן הוא מזון ייחודי, שירד מהשמים ונשא אופי ניסי בכל מרכיביו. אחד הדברים שייחדו אותו הוא יכולתו לספק לאוכלו כל טעם שרק ירצה, יתגעגע אליו. העם נמצא כעת בשנת הארבעים, ועדיין מתקשה להשתחרר מהרגעים הנעימים שהיו לו במצרים, למרות עבודת הפרך הקשה ביותר. יחסו ללחם הנסי, המן, היה שלילי. כך התבטא העם ביחסו למן:

"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל." (במדבר, כ"א:ה').

כלומר, נמאס לנו לאכול את המן!

העונש על כפיות הטובה – "מידה כנגד מידה"

תלונה דומה ביחס למן, תוך כדי הבעת געגוע לאוכל שאכלו במצרים, היתה כבר בשנה השניה לצאתם ממצרים:

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה, אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים, וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ"(במדבר, י"א:ד'-ו')

עם ישראל חטא בחטא חמור – כפיות טובה. דרכו של ה' בהנהגת העם היא "מידה כנגד מידה". היחס המזלזל למן – "הלחם הקלוקל" – ביטא יחס התעלמות מהשגחת ה' המלאה והמתחשבת על העם. ה' החליט שהעונש הראוי להם על התעלמות מהשגחת ה' הוא החזרתם "לרגע" לתנאי המדבר הטבעיים, ללא השגחתו, ולכן, הסיר את השגחתו מהם ואז הגיעו הנחשים הקיימים כל הזמן במדבר, אך קיבלו עתה "חופש" לנהוג כטבעם, ואלה פגעו בעם והמיתו בהם רבים:

"וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם; וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר, כ"א:ו').

מהו שורש כפיות הטובה?

מדוע אנשים "שוכחים" לגמול טובה או, לפחות, להודות על טובה שקיבלו?

ישנה תחושת כבוד עצמי לכל אדם. זה בהחלט טוב וחשוב. כל אחד צריך לשמור על כבודו שלא ייפגע, אך, לעתים, התחושה הטבעית הזאת עוברת את המידה ואדם מבקש ליחס גם יכולות עצמיות לו, כלומר, לפתח תחושה של אי תלות באחרים, כמה שיותר. גם תחושה זו חיובית ביסודה, כי בכך ישתדל האדם להיות יותר עצמאי ופחות תלוי באחרים, אלא, שלעתים, תחושה זו מוגזמת והיא עוברת "לנכס" לאדם גם טובות, הצלחות, שגמלו לו אחרים ולהחשיב  אותן כאילו הוא, בכוחות עצמו, השיג אותן. ולכן, הוא "שוכח" להביע תודה למי שגמלו לו טובה, וכך יסביר את עצמו: "לא בהכרח שאכן הוא עשה את הכל עבורי, בכל זאת, היה לי חלק חשוב בביצוע" וכדומה.

אזהרת התורה בנושא זה

התורה צפתה מצב בו תעלה מחשבת התנשאות בלבו של בעל יכולות, עשיר, גבור, שייחס לעצמו את ההצלחה, ולא לבורא העולם שנתן לו את היכולת להצליח וכך מרה:

"וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.  הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ.  הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים, ח':י"ד-י"ז).

ובכן, עלול האדם להתגאות, לשכוח שה' הוא הנותן לו את היכולת, לכן מזכירה לו התורה ליחס את ההצלחה לה':

"וְזָכַרְתָּ, אֶת ה' אֱ'לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים, ח':י"ד-י"ח).

הלוואי שנזכור…

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

"תודה" היא אחת המלים הראשונות שמלמדים הורים את ילדיהם לומר להם או למי שנותן להם דבר. אכן, הכרת הטוב. אך יש לזכור זאת לאורך כל דרכו החנוכית של הילד. לא לוותר לו כשיגדל לזכור את המטיבים עמו: בבית – הוריו, בבית הספר – מוריו, בחברה – אנשים טובים באמצע הדרך ועוד. וכשהוא שוכח, להכיר לו את המושג "כפיות טובה" בהופעתו המזערית אצלו בגילו הצעיר.

סיפור ילדים: כפיות טובה

הסיפור הוא על ילדה שהזמינה חברות למסיבת יום הולדתה. אימה הציעה לה להזמין גם את אם הבית, כהכרת הטוב על עבודתה המסורה בניקוי הכיתה בקביעות. הבת הכינה אמנם הזמנה עבורה, אך שכחה לתת לה אותה. לאחר המסיבה נזכרה ותחושת כפיות טובה הטרידה אותה. כפיצוי לטעות, הכינה לה צלחת עם כיבוד שהוגש במסיבה, והגישה לה אותה ביום המחרת.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com