פרשת נצבים: שאננות יתר

תפקודו הסדיר והבריא של כל אדם מובטח ואף מותנה, בדרך כלל, בהשתדלותו הוא למילוי צרכיו. כל עוד שכוחותיו עמו ואינו נזקק לחסדי הסביבה, ישרת אם עצמו ויעמול להשיג את התנאים הבסיסיים לקיומו. כך בקיומו הפיזי וכך צריך להיות גם בקיומו הרוחני: עליו לתת את דעתו על מקורות המחיה לנשמתו ולטרוח להשיגם. מה שעשוי להזכיר לו ולעורר אותו לחיפוש אחר מזון רוחני הוא מצבו הכלכלי. ישנם כאלה שמצב כלכלי קשה מעורר אצלם חשיבה על התנהלותם החברתית והאישית מההיבט הרוחני, האנושי, ואילו רמת חיים גבוהה מפתחת אצלם בטחון עצמי מופרז, מה שמביא להזנחת עיסוק ואף חשיבה על היבט רוחני לחיים. פרשת "נצבים" מלמדת שללא קשר למצבו הכלכלי של האדם, עלול הוא לפתח לעצמו הסתכלות בדלנית, ניתוק מהחברה עם כל המשתמע מכך, עד להתנערות מאחריות ציבורית על מעשיו.

שאננות יתר בפרשתנו

לקראת כניסתם לארץ, בשנת הארבעים לשהותם במדבר, חידש משה לעם ישראל את הברית עם ה'. בסיום הצגת שני המצבים האפשריים, הטוב והגרוע, בהתאם להתנהגותו של העם, מעלה משה רבנו גם אפשרות להתנהגות קיצונית של יחיד או קבוצה מהעם:

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱ'לֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת הַצְּמֵאָה." (דברים, כט:יז-יח)

זהו תיאור קשה למצב בו יחיד או קבוצה מחליטים שאינם מחויבים לברית, אלא בוחרים לנהוג בחופשיות גמורה ביחס לכל מה שיטה לבם אותם. יתרה מזו, הם אף משלים את עצמם בכך שלא יארע להם דבר רע – "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי". מיד אחר תיאור קשה זה באה התגובה האפשרית:

"לֹא יֹאבֶה ה', סְלֹחַ לוֹ, כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא, וְרָבְצָה בּוֹ כָּל–הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה; וּמָחָה ה' אֶת–שְׁמוֹ, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל—כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ– לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת; מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ'לֹהֵי אֲבֹתָם: אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם, בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם:  אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם, וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא, לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם, בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל; וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, כַּיּוֹם הַזֶּה. הַנִּסְתָּרֹת – לַ ה' אֱ'לֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." (דברים, כט:יט-כח)

כל מי שמצוי בקריאת הפסוקים האלה, מזדעזע מחדש מדי שנה לגלות שוב את הכעס הגדול של ה' על מי שבוחר להתנתק מהברית. וכאן צריך להרחיב מעט את ההסבר, (לכן העתקנו את תגובת ה' הרחבה, אף שניתן היה להסתפק בחלקה). לכל אדם ישנה הזכות לבחור בטוב או ברע, בקיום מצוות או עברות והוא אמור להיות אחראי על תוצאות בחירתו. התורה כתבה לכל מצווה, את העונש הצפוי למי שעובר עליה. העונש המתואר כאן הוא חריג ביותר. הוא מעבר לענישה נקודתית על עברה כזו או אחרת.

מדוע? או כלשון הגויים המתפלאים למראה העונש הגדול: "מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" מדוע הכעס כה גדול?

התשובה נמצאת בכתובים עצמם. יש הבדל בין מי שנכשל בעברה מסוימת תהיה החמורה ביותר, אך עדיין מאמין הוא בה', במי שחטא לו, ובין מי שחוטא מתוך כפירה בעיקר, הוא מנתק עצמו מבורא עולם ממי שכרת עמו ברית בצאתו מצרים ובוחר באל אחר או בכלל לא להאמין באף אחד. העונש למי שעוקר מתוכו את האמנה, הוא גדול ואם זו קבוצה הרי שעונשה ידמה לסדום ועמורה שכפרו בעיקר. ולכן התשובה למי שמתפלא על התגוב היא : "עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱ'לֹהֵי אֲבֹתָם". כלומר, אין כאן התיחסות לעברה זו או אחרת, אלא לשורש העברה.

ואיך זה התחיל?

לא ביום אחד אדם מחליט להתנתק מעמו מהברית שכרת ה' אתו, אלא, כפי שמתארת התורה, מתחיל הדבר בשאננות, שאננות יתר: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי, כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ: לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה, אֶת הַצְּמֵאָה". כלומר, כשמתאווה הוא לדבר מה הגובל באיסור, אינו מסתפק בפעולה חריגה חד פעמית, אלא נכנע לתאוותו ונוהג בשרירות לב ביחס לאיסור – האיסור כבר לא מהווה מחסום עבורו. במצב כזה, אם לא עוצר הוא את עצמו, עלול הוא להגי לכפירה בברית, בעיקר. 

היכן פוגש ערך זה את ילדינו

אחד מאבני הנגף בחינוך ילדים הוא השגרה. הורים משתדלים להנחיל לילדיהם כללי התנהגות נכונים. אך, עם השנים, עלולה לקרות שחיקה בהתנהגות ויש צורך ברענון הכללים. מי שלא יהיו ערים לכך, ימצאו את ילדם שאנן יתר וכללי ההתנהגות ממנו והלאה.

סיפור השבוע: שאננות יתר

הסיפור הוא על צוות חינוכי של בית ספר שהצליח להתמודד עם בעיות התנהגות בדרך מקורית. הוא הכין יומן תלמיד בו מופיעות תזכורות שונות לתלמיד, כגון להגיע בזמן לבית הספר, וכדי למשוך את התלמידים להשתמש ביומן ולפגוש את התזכורות, הם שלבו סיפורים בין התזכורות, כך שכדי להשלים קריאת סיפור יהיה על התלמיד לפגוש תזכורת.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com