הדפסהלכל אדם יש בחירה חופשית להחליט באיזו דרך חיים יבחר בכלל, וגם איזו פעולה יעשה ברגע הבא. ביחסים שבין אדם לחברו, יש השפעה הדדית של אחד על השני. אם ההשפעה חיובית , יצאו שניהם נשכרים, המשפיע והמושפע. אך, לעתים, קורה שההשפעה היא שלילית והמושפע נגרר לבצע איזו עברה, קטנה או גדולה, הכל בהתאם ליכולתו לבחון את ההצעה, לשלול אותה או להיכנע לה. אמונה בהשגחה של ה' על כל העולם ובמיוחד על עם ישראל, כוללת אמונה בשכר ועונש. כלומר, מי שעבר עברה צפוי לעונש משמים, גם אם בארץ לא נתפש, או לא הוכח שהוא אשם. בענין החוטאים, יש להבחין בין חוטא לבין מחטיא. כלומר, מי שעבר עברה על דעת עצמו, צפוי לעונש מסוים, אך מי שמסית, מחטיא, את חברו לבצע עברה מסוימת עונשו יותר גדול. פרשת "פנחס" מלמדת שעונשם של המדינים שהחטיאו את עם ישראל גדול יותר מעונשם של המואבים שבקשו את עזרתם.
מדוע עונשו של המחטיא גדול יותר?
לכאורה, מאחר ולכל אדם יש זכות להחליט אם לחטוא או לא, מדוע יש להאשים את המחטיא, הרי בידו של החוטא היה להימנע מביצוע העברה, כמו שאכן זה קורה לא פעם, שצעירים, למשל, עומדים בפני פיתוי ולא נכשלים? התשובה לכך נעוצה במבנה הרוחני של האדם. האדם מורכב משכל ורגש. שני אלה הם כוחות גדולים המכוונים את חייו. לא תמיד הם מתואמים. הרבה פעמים האדם חוטא למרות שהשכל לא מסכים לכך, אך הוא נמשך באותו מעשה אחר הרגש שלו, או, לפי לשון חז"ל, אחר יצרו. הדרך להתגבר על הרגש היא בהגברת המודעות לחומרת העברה וכן ליזום הימצאות בסביבה חברתית חיובית, כך שהאדם לא יושפע על ידי איזשהו פיתוי חיצוני. אך, כשהאדם נמצא תחת השפעה לא חיובית, עליו להיזהר ולבדוק כל צעד שהוא עושה. המחטיא, רואה ענין בהכשלת חברו, או מי שנקרה בדרכו. הוא יודע שהרגש של כל אדם עלול להיגרר מהר יחסית לנוכח פיתוי מסוים. לכן הוא מנצל חולשה זו ומנסה את כוחו בהכשלת חברו. כלומר, תמיד יוכל האדם עצמו להחליט אם להיכשל או להתגבר, אך חטאו של המחטיא הוא בנצלו לרעה את השפעתו על החוטא.
אדום ומדין – מי חמור ממי?
בדרכו לארץ ישראל ביקש עם ישראל לעבור בארץ אדום לקיצור הדרך. כל כך ניזהר עם ישראל בבקשתו עד שהבהיר למלך אדום:
"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם: כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר: דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם, לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה. וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ; וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו." (במדבר, כ:יד-כא)
עם ישראל פנה בלשון רכה וכמעט מתחננת אל מלך אדום לקבל רשותו לעבור בארצו והוא לא הסכים, וגם כשישראל הציעו לעבור בדרך עצמה העולה לארץ כנען ולא בערים, גם אז התנגד ויצא לקראת ישראל בחרבו. בכל זאת ה' ציווה אותנו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא;(דברים, כג:ח) . ואילו בצווי להילחם במידינים התורה אומרת:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר; וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם, הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה, עַל דְּבַר פְּעוֹר." (במדבר, כה:טז-יח).
כלומר, מי שפוגע ברוחם של ישראל חמור עונשו מהפוגע בגופם של ישראל. וכך אמרו חז"ל:
"ר' שמעון אומר: שכל המחטיא את האדם יותר (חמור) מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא" (מדרש תנחומא פנחס ד)
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
בבית הספר נחשפים הילדים להתנהגויות שונות של חבריהם, לעתים, למעשים הגוררים אתם עונשים, לא תמיד מצליחים הם להבין את היחס שבין העברה לעונש. מאחר והמענישים הם אנשי חינוך ייטיבו אלה אם יסבירו מדי פעם, את הקשר בין העברה לעונש. למשל מצופה שעונש של מי שהכשיל חבר בעיכוב בחצר בהפסקה, לאחר הצלצול להיכנס, יהיה גדול יותר מהעונש למי שרק אחר.
סיפור ילדים: עונשו של המחטיא
הסיפור הוא על פעולת תחקיר רצינית שביצע מנהל בית ספר, אחר גורם שלילי שהשפיע על אחד מתלמידי בית הספר. התלמיד שביצע את המעשה אמנם נענש, אך האשמה העיקרית יוחסה לגורמים חיצוניים שגררו את התלמיד למעשה הנזק.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com