Share

הדפסה

החיים הם מאתגרים. בכל רגע נתון תיתכנה הרבה פעולות בו זמנית. לא כולן קשורות באדם אחד, לא כולן מתיחסות אליו. אך תכונת הסקרנות שבו, במידה זו או אחרת, גורמת לו להיות מוסח מענייניו הוא ו"לפזול" לצדדיו, להתרשם ממה שקורה. התערבותו במה שאירע לידו, אם זה בענין שלא שייך לו כלל, עלולה לגרור מתח מיותר ואף כעס. פרשת "שמיני" מלמדת אותנו שאף בעניינים שבאחריותו שלו, ייזהר שלא לכעוס.

מה גרם למשה לכעוס?

בחנוכת המשכן הקריבו אהרון ובניו קורבנות. במהלך הטיפול בקרבנות אירעו פעולות שלא נראו למשה. הוא העיר עליהן בכעס וכך נאמר:

"וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים  הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ה'. הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ, אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי!?"

(הסבר קצר: הכוהנים חייבים לאכול חלק מקורבן חטאת. משה קצף, כעס, על כך שלא אכלו הפעם את החלק המדובר)

משה רבנו, מתוקף תפקידו, אחראי הוא על עבודה נכונה במשכן, ללא טעויות. לכן, כשקורת טעות, הוא מחויב לבדוק ולהגיב בהתאם. לדעתו היתה כאן טעות והוא העיר לכוהנים עליה. אהרן הכהן, אחיו, הסביר לו את מה שקרה ושלא היתה כאן טעות:

"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!"

(הסבר קצר: לאחר שמתו נדב ואביהוא בני אהרון, מצבם הרוחני של אלעזר ואיתמר לא התאים לאכילה, מוגדרים היו כ"אוננים")

לאחר שמיעת ההסבר, הודה משה בטעותו: 

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו",

וחכמינו זכרונם לברכה מציינים זאת לשבח. דמותו של משה רבנו לא נפגמת בעינינו בשל כך. למרות רמתו הרוחנית הגבוהה, למדנו שגם אדם כמוהו עלול לטעות, אך גם לדעת להודות בטעות. חכמינו אף מרחיבים בדבריהם את תגובת משה:

"הודה ולא בוש לומר לא שמעתי, אלא אמר: שמעתי ושכחתי" (מסכת זבחים דף ק"א)

מה היתה סיבת הטעות של משה?

ההסבר על אחריותו של משה שהביאה אותו לביקורת על מה שלא היה תקין, אינו ההסבר העמוק לכעסו. חכמינו רואים את הכעס עצמו כגורם לטעותו. כלומר, אילו היה נינוח, היה נזכר בהלכה ששמע אותה אחר כך מאהרון כהסבר להתנהגותו עם בניו. הכעס גרם לו לטעות.

מהי הסיבה שגורמת בדרך כלל לאדם לכעוס?

הסברים שונים ייתכנו לכך, הנבדלים זה מזה גם בשינוי הנסיבות, הרקע. אחד מהם נובע דווקא מרצון פנימי חיובי – לתקן, כמו משה רבנו בענין הקורבן. אך הלימוד ממשה הוא, שצריך לברר תחילה את כל הפרטים, ואז להתיחס ובסבלנות ראויה. גם אם מה שאירע הוא באחריותך, השתדל להתאפק מלהגיב, עד לבירור מלא של הפרטים.

האם יש במתינות סימן לכניעה, לוויתור?  לא ולא. אדרבה, האנשים בסביבה יעריכו מאד את המתינות, ואתה תצא נשכר בכך שלא באת לידי כעס. יתרה מזו: גם אם תגובתך המתונה לא הביאה לתוצאה חיובית בשלב המיידי, יש לה ערך גדול לטווח ארוך.

חשוב גם להפנים נקודה נוספת: אין אדם נתבע, נדרש, למה שמעבר ליכולתו. היגררות לכעס, היא מסוג התגובות שלא נדרשות מהאדם ואף דחויות.

מדוע גרועה היא כל כך מידת הכעס?

האדם הוא דומיננטי, חי, פעיל. פעולה, תגובה מסוימת, עלולה להביא אותו לידי שרשרת של פעולות. אם הגיע אדם לכעוס על משהו, מהר מאד עלול הוא למצוא עצמו בתגובות שרשרת שלא רצה ולא תכנן אותן. לדוגמה: עלול הוא להגיע לידי אלימות מילולית או פיסית, השמצה של אנשים נוספים שלא קשורים ישירות לפרשייה…

כעסת? – התנצל, הודה בטעותך!

תגובת משה רבנו להסברו של אהרון אחיו מלמדת אותנו שאם קרה לך שכעסת, אל תתבייש מלהודות על טעותך. מי שלא מודה בטעותו, שמץ גאוה יש בו והוא בא, אם כן, למידה שלילית נוספת.

ולסיום, מעט עצות להימנעות מכעס:

• לא להגיב מייד
• לדבר בטון  רגיל
• לנמק את התגובה
• לשמור על כבודך שלך ועל כבוד הנוכח/ים בתגובה

היכן פוגשים ילדינו מידה זו

בוויכוחים בין ילדים, התחושה של כל אחד מהם היא שהוא הצודק. זה גורר אותו להתבטא בכל דרך להביע את צדקתו. ואם דבריו לא מתקבלים, ממהר הוא לכעוס. כעס זה קל מכעס של מבוגר. בכל זאת נרצה שלא יתרגל ילדנו לכעוס בכלל, כבר מילדות.

סיפורי ילדים: כעס

הסיפור הראשון הוא על תלמידה שהחליטה להסביר לתלמידה צעירה ממנה כמה גרוע לצרוח, לכעוס.

בסיפור השני מסופר על כיתה שזכתה בתחרות יישובית בנושא "הכיתה הרגועה"

אנו מודים לכל מי שענה למשוב ששלחנו, ובמידה ולא הספקתם עדיין ניתן להיכנס אל המשוב כאן (יש ללחוץ על הלינק). תודה רבה על המאמץ לשיפור האתר.