סיפור ילדים: איך נמנע פירוק החברות

בשכונת "הנרקיס", ישנו נוהג יפה. בכל שבועיים אחראי מישהו אחר מהילדים על קיום תחרות כדורסל בין נבחרת שכונת "הנרקיס" לנבחרת שכונה אחרת. הפעם היה זה תורו של נועם לארגן את התחרות לקראת השבוע הבא.

"חבר'ה, זוכרים? בשבוע הבא יש לנו תחרות עם נבחרת שכונת 'הרקפת'. כדי שלא נתאכזב כמו בפעם האחרונה, עלינו להתאמן יותר. יש לנו עוד שלושה ערבים. אני מבקש שבכל אחד מהם נתייצב בשעה שמונה בערב במגרש השכונתי לאימון. קבלתי הסכמה מהמורה לספורט שלנו שהוא יגיע לאימון השלישי. בסדר, חברים? נא לא לשכוח"

כל אחד שמע והפנים את ההודעה של נועם ואישר שיגיע.

"הוא צודק שצריך להגביר את האימונים, אבל למה שלשה ערבים, אני חושב שמספיק בשניים. חוץ מהמשחק הזה יש לי עוד מה לעשות בערבים" רטן בלבו יוסי.

יוסי הוא ראש הנבחרת, הוא עצמו ודאי שלא זקוק לאימון רב, ולכן היה קשה לו לקבל את החלטת הקבוצה.

"נועם, מצטער, תתאמנו בכיף, אבל לי קשה להגיע לכל הערבים. אגיע לראשון."

יוסי, אתה יודע שאתה לא עוד שחקן, אלא ראש הקבוצה, נראה לך שאימון בלעדיך שווה משהו?!"

"נועם, אני מבקש ממך, אל תלחץ עלי, גם האחד מיותר לי ותסתפקו בו. זהו."

נועם קבל את החלטתו של יוסי, אך בלבו היתה בקורת קשה כלפיו.

"אני לא מבין אותו, הוא הרי זוכר את התחרות האחרונה שבה הפסדנו בגדול לנבחרת שכונת 'הכלנית', מה נראה לו, שנצליח להתאמן בלעדיו?" רטן נועם בפני חבריו.

החברים שמעו את הקושי של נועם. לא היה להם רעיון מה לעשות. הם מכירים את יוסי שקשה לשנות את דעתו.

"נועם, יש לי רעיון. המורה לספורט, אבי, הוא חבר של אבא שלי, אני אבקש ממנו שיפנה למורה בבקשה להגיע לעוד אימון. בסדר?"

"וואו, כל הכבוד. איזו הצעה מבריקה. נקוה שבאמת יסכים" הגיב נועם בשמחה.

אבי, המורה לספורט, הסכים. קבוצת "הנרקיס" התאמנה יפה. היעדרותו של יוסי לא הורגשה, כי המורה לספורט חיפה על הפער של הליווי בהערות המקצועיות שלו.

שלושת הערבים היו ממצים. החברים הרגישו מוכנים מאד לתחרות. התחרות התקיימה וקבוצת "הנרקיס" ניצחה בהפרש של ארבע נקודות את קבוצת "הרקפת".

"חברים, תלמידי היקרים, אני מצדיע לכם על הנצחון, בעיקר על המשחק היפה" החמיא אבי לקבוצה.

נועם היה מאושר. הוא הרגיש שמילא את תורנותו יפה. אך תחושת הכעס על יוסי לא עברה ממנו והיא ליוותה אותו במשך שבוע ימים! רונן, אחד החברים הרגיש זאת. הוא ניגש לנועם ודבר אתו.

"נועם, מה שלומך? הרשה נא לי שאלה קטנה. אני רואה עליך תחושת שמחה מהולה בצער. מדוע?" 

"רונן, ראשית תודה שניגשת אלי. חיכיתי שמישהו מכם ירגיש בהבעת הפנים שלי ויפנה לדבר אתי. ודאי שאני וכולנו שמחים על ההצלחה בתחרות, אבל קשה לי להשתחרר מהיחס של יוסי לכל הענין."

"נועם, אני חושב שאתה טועה. יוסי הוא חבר אחראי. בדרך כלל הוא מופיע לכל האימונים. הפעם הוא הרגיש שזה מיותר לו. אנחנו יכולים להבין אותו, הרי הוא כל כך טוב בכדורסל! את רוב ה'סלים' הוא מכניס, ולכן נראה לי שלא נכון להקפיד עליו. תרשה לי להתקשר אליו בשמך ולבקש שניפגש שלשתנו. בסדר?"

"לא קל לי. הרשה לי להשיב לך בעוד יומיים."

"בסדר, נועם. יש לי רק בקשה קטנה. התיעץ נא עם מישהו בנושא"

נועם החליט להתיעץ עם אבי, המורה לספורט

"נועם, אני חושב שרונן צודק. גם אני מכיר את יוסי ועוקב אחרי התנהגותו בקבוצה. לדעתי הוא בהחלט אחראי, וצריך להבין אותו כשהוא אומר שהאימון מיותר לו. בדיעבד, אני מקוה שנוכחותי באימונים היתה לטובה, כך שאתה לא צריך להקפיד עליו."

"רונן, שמע נא. התיעצתי עם המורה אבי. הוא שכנע אותי שאתה צודק. אין בעיה, אתה יכול לתאם פגישה עם יוסי."

הפגישה תקיימה. יוסי היה נבוך.

"לא חשבתי שגרמתי לך צער כה גדול…"

"להיפך, אני מרגיש שדרשתי ממך משהו לא בסמכותי…"

"יוסי ונועם. אני חושב שהבנו את הענין. בואו נבקש מחילה הדדית ונשכח מהענין" סיכם רונן

יוסי ונועם התפייסו, התחבקו והודו שניהם לרנן על מבצע הפיוס שלקח על עצמו וביצעו בהצלחה!

היכן פוגש סיפורנו את הפרשה

הפרשה מלמדת על עשיו שנטר בלבו שנאה ליעקב אחיו. בסיפורנו נהג נועם בגבורה בכך שהסיר מלבו את הכעס על יוסי ואף התפייס אתו.

הצעת דיון

1. מי בסיפורנו נעלב ומדוע?
2. מה יזם רונן? האם הצליחה יזמתו?
3. איך הייתם מגיבים לטענת יוסי שהוא לא מוכן להגיע לאימון?
4. האם גם אתם זכיתם לא לנטור טינה, כעס בלב? שתפו

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com