הדפסההחיים מזמנים לעתים התמודדויות לא קלות. כשחווים אירוע קשה, מצופה מאתנו להתנהג בהתאם, אך בגבולות המקובל, ההיגיון. ככל שהאירוע צפוי יותר, כך תגדל ההכנה הנפשית להכיל אותו. אך הקשה ביותר הוא להתמודד עם אירוע קשה שבא בהפתעה. גם אז החברה סיגלה לעצמה כללי תגובות והתנהגות חריגים, אך עדיין בגבול הסבירות. פרשת "שמיני " מלמדת על אהרון הכהן שחווה אסון קשה, כפול – פטירה פתאומית של שני בנים, אך תגובתו היתה מפתיעה ביותר.
מה קרה באירוע? מה היה הרקע?
בני ישראל בנו משכן יפה, מחומרים יקרי ערך, מתרומותיהם שלהם. אומנים רבים השתתפו בעשייה המרשימה, בניצוחם של בצלאל ואהליאב. חנוכת המשכן נקבעה על ידי ה' לראש חודש ניסן. לקראתו הכין משה רבנו את הכוהנים במשך שבוע ימים לכל סוגי הקרבנות ועבודות המשכן השגרתיות, עבודה שהם, הכוהנים יבצעו יום-יום החל ממחרת חנוכת המשכן. אהרון ובניו צפו בהדגמות הרבות, והנה הגיע היום המיוחל לחנוכת המשכן, לכניסת הכוהנים לעבודתם ולהשראת השכינה. נדב ואביהוא, בניו של אהרן הכוהן יזמו "תוספת" לפרטי האירוע, מתוך כוונה חיובית, טובה, והביאו אש זרה מחוץ למשכן להקטיר קטורת על גבי מזבח הזהב (על פי רשב"ם). ה' רצה לקדש את שמו ביום גדול זה לעיני כל ישראל, שכל העם יחוש את הנהגתו ואת נוכחותו במקום הקדוש הזה. לכן, העניש אותם במיתה מיידית, עונש קשה לעברה הנראית לא חמורה כל כך, כדי שביום זה יפנים כל יחיד מתוך עם ישראל שעבודת ה' במשכן, ובכלל, צריכה להיות מדוייקת, על פי החוקים שנקבעו מראש על ידי ה'. ואלה המלים שבתורה המתארות את האירוע:
" וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ". (ויקרא, י':א'-ב').
מה היתה תגובת אהרון אביהם?
סביר להניח שמיידית, הוא פרץ בבכי מר, אך הבכי נדם כשהוא שמע את דברי ההסבר המנחמים של משה אחיו. הוא חשב על האירוע, על נסיבותיו, על ההשלכות שלו והגיע להחלטה שצריך להצדיק את הדין, את האסון הקשה שנגזר עליו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא, י':ג'). השתיקה ביטאה אצל אהרון הבנה וקבלה של האסון ומשמעותו. ברגע גדול זה, של הופעת השכינה במשכן לראשונה, חשוב היה להביא את העם כולו לרגע של קידוש ה', תחושה כלשהיא של גילוי השכינה. זהו מושג רוחני גבוה, לא שגרתי, מיוחד לנביאים ברמה גבוהה, אך ליום חנוכת המשכן התאים מאד לקיים גילוי זה. אמנם האסון פגע קשה באהרון ובמשפחתו, אך מחיר כבד זה הביא לתחושה הרצויה של יראה מהמקום ומהשוכן בתוכו – ה'.
האם נהגו אהרון ובניו אבלות על פטירת נדב ואביהוא?
טבעי היה שאהרון ובניו ינהגו אבלות: יקרעו בגדיהם, ישבו "שבעה", יבכו ויצטערו, יקבלו תנחומים, ורק אחרי ה"שבעה" ישובו לעבודה במשכן. אך, לא זו היתה ההנחיה מגבוה.
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ, וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ, וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם; וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה" (ויקרא, י':ו'-ז').
כאן פוגשים אנו בנקודה נוספת המהווה המשך לדומיית אהרון. אהרון ובניו אינם כיתר העם. עליהם מוטל תפקיד קדוש ואחראי, ולכן אינם רשאים להתכנס בצער הפרטי שלהם, כי אכן האסון הוא ציבורי. כל בית ישראל יבכו את השריפה ששרף ה'. ואילו הם הכוהנים צריכים להמשיך בעבודתם, עבודת הקרבנות שיש בה קידוש ה' ביום-יום. זוהי כמובן הנחיה חריגה ביותר, בחינת "הוראת שעה", של אותו אירוע. מאז הכוהנים מתאבלים, לא עלינו, על קרוביהם. אלא שיום זה, הראשון להופעת השכינה במשכן, חשוב היה לה' שיהיה בסמל של קדושה והתעלות של כלל ישראל.
גבורת נפש ייחודית
אין ספק שנדרשה מאהרון ובניו גבורה נפשית מיוחדת לנוכח צערם הגדול. כבני אדם עם רגשות בריאים לא היה להם קל לבצע הוראה זו, אך הם זיכו את עם ישראל ב"שיעור" גדול ביותר ביכולת האדם להתגבר על רגשותיו, כשהוא נדרש לכך. גבורת נפש נדרשת מאתנו כשאנחנו נקלעים לאירוע בו הרגשות סוערים ומבקשים להתבטא בכעס על מישהו או משהו, או הבעת תגובה למי שפגע בנו, והנה בא הסיפור של אהרון וטופח על פנינו כאומר: "רק רגע, עצור. האם האירוע שלך מתקרב לאסון הקשה של אהרון ובניו, בגודלו, במעמד שבו קרה, בקושי להבינו ועוד?!" אם נצליח ברגע כזה להיזכר בסיפור זה והיה זה שכרנו ושכרם של אהרון ובניו שהטמיעו בנו את המסר החשוב הזה.
נשתדל!
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
טבעי מאד שילדים ישחקו זה עם זה, לעתים יריבו ואחר זמן קצר גם ישלימו ואין זה צריך להפתיע. אלא, שכשילד נעלב מאד, קשה לו לספוג את העלבון ולא להגיב. הוא ירצה להגן על כבודו ולהעניש את חברו הפוגע. לאיפוק במקרה כזה דרושה גבורת נפש. לא תמיד נוכל לדרוש אותה מהילד, אך ניתן ורצוי יהיה לחנכו לכך.
סיפור ילדים: גבורת נפש
הסיפור הוא על ילד בבית ספר שהתגלתה אצלו מידה יפה – גבורת נפש. מידה שבלטה בהתנהגותו לאורך תקופה ביחס למריבות שהיו בכיתתו. בשיחת המורה אתו התברר לה שמידה זו למד מאביו, ביחסו המיוחד לאחד השכנים.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com