הדפסהעיון מחודש בהמנון לכבוד עצמאותנו ה – 75
"כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה".
ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, אשכנזים ומזרחיים, תימנים ואירופאיים – בכולם נפש הומיה כבר אלפיים שנה, לשוב ל"ארץ חמדת אבות", לנשום את אוירה, ולאכול מפירותיה. כולם, כתף-אל-כתף, נושאים בעול קוממיותה מחורבותיה: זה חורש וזה זורע, זה סולל וזה בונה, זה מחזיק ברומח וזה בחרמש. לא קיבלנו אותה על "מגש של כסף"! דם ויזע, פצעים ואבידות היו מנת חלקם של אלפי משפחות. במקביל להקמת יישובינו נדרשנו להגן על עמנו ועל ארצנו, מי ברובה ומי בתותח, מי בטנק מי במטוס, "יום ולילה לא ישבותו"!
והנה, היום, כשהבית מטופח, הגינה ירוקה והעצים נותנים פירותיהם בשפע, התחלנו להשתעמם… התחלנו (חלקנו) לחשוב: למי ולמה כל העמל הזה?!
"עין לציון צופיה"
משום מה, שכחנו שורה זו! שורה כה משמעותית, הנותנת כיוון רעיוני, מגמה, יעד. כן, העין עדיין צופיה לציון, כמו אז, כשישבנו בגלות הארוכה. צופה לציון – למהות.
אך מהי אותה מהות? אולי החיקוי של תרבות מערבית "נוצצת"? ניסינו, ובמשך עשרות שנים צרכנו תרבות זו. אולי היא תרמה למילוי שעות הפנאי שהגענו אליהן אחרי עמל רב, אך, כנראה, לא היוותה מזון אמתי לנשמה המיוחדת שלנו, שמקורה בציון, בירושלים, בשכינה השורה שם, ולא הסתלקה מאז חורבן הבית.
צריכה גורפת של תרבות מערבית לא תרמה לחינוך טוב של ילדינו. הנה גדל דור שלא מבין מספיק מדוע צריך כל כך להתמסר למדינה, כשניתן לחיות בשקט במדינות אחרות, ללא מתחים חברתיים, ללא מתחים ביטחוניים וכו'; אדרבה, שם יהיה ניתן להמשיך ולהתענג על ברכי התרבות הזאת ביד רחבה.
מה לעשות, התביעה הפנימית מעומק נשמתנו לתוכן ייחודי, יהודי, אמתי, כזה שצרכו אבותינו ולחמו עליו במסירות נפש – תוכן כזה עדיין לא הגיע לכל יהודי במדינתנו. בינתיים צורך אותו מיעוט כמותי של הציבור – המגזר הדתי והחרדי.
"עוד לא אבדה תקוותנו"
המאבק הנוכחי הקשה על זהותה של המדינה נובע, כאמור, ממצוקה אמתית. כמו אותו נווד במדבר המחפש מקור מים לשבור צימאונו, כי חייו תלויים לו מנגד, ולכן אינו מוכן להתייאש, וממשיך לחפש עד שמוצא אותו – כך גם אנו לא מתייאשים לנוכח המשבר הקשה. בטוחים אנו שממשבר זה ייוולד מצב חדש שבו כל הצמאים למקור מים חיים ימצאו את המעיין שממנו דלו אבותינו וירוו צימאונם הרב ממנו.