הדפסהזוכים אנו בדורנו לחיות בעידן של התפכחות בנושא העבדות בעולם. מאז ומעולם, במשך אלפי שנים, היו מדינות ועמים ששלטו באופן מוחלט על בני אדם, העבידו אותם והפכו אותם לרכושם הפרטי לכל דבר. בדרך כלל דבר זה התאפשר לאותם עמים כתוצאה מנצחון על אויב במלחמה. הנצחון התבטא לא רק בלקיחת הרכוש כשלל המלחמה, אלא גם בשליטה מלאה על העם הנכבש והפיכת השבויים לעבדים ולשפחות לעם הכובש. ביהדות היה קיים מעמד עבדות, אך שונה בתכלית מזה שבעולם הרחב. פרשת "בהר" מלמדת אותנו שחובה לשחרר את העבדים בשנת היובל.
עבדות בעם ישראל?
ניתן לתמצת את מעמד העבד ביהדות בבטוי של חז"ל:
התורה מתנגדת לכתחילה לרכישת עבד עברי. רק באחד משני המקרים הבאים מותר לקנות: מי שירד מנכסיו כל כך, עד שאינו מסוגל לפרנס את עצמו, ומי שגנב ואין לו כסף להחזיר את שווי הגנבה. היחס לעבד עברי ביהדות הוא מכבד ביותר. נזכיר כאן בראשי פרקים מספר מרכיבים עקרוניים ביחסי האדון והעבד:
- האדון לא רוכש את גוף העבד, אלא את עבודתו.
- הרכישה מוגבלת לשש שנים.
- אסור לאדון לקרא לו בשם "עבד" או כל כינוי גנאי.
- על האדון להשוות את רמת התזונה והמחיה של העבד בביתו, לרמתו שלו ולעתים אף להעדיף את העבד על עצמו. לדוגמה: כרית אחת בבית? יקבל אותה העבד!
- העבד רשאי לצאת לחופשי טרם מלאו לו שש שנות עבודה, אם הגיעה שנת היובל באמצע, או אם צבר כסף לפדיון עצמי.
- אסור לאדון להעביד את עבדו בעבודות בזויות, כגון לחלוץ לאדון את הנעליים…
עבד שהוא בן חורין
פרשת עבד עברי בתורה נמצאת בהקשר של יציאת מצרים. התורה מזכירה לנו שהיינו עבדים במצרים, ולכן עלינו להיות רגישים לנפשו של העבד. לכן חרותו של העבד כבן אדם, למרות הנסיבות בהן נמכר, צריכה להישמר. יציאת מצרים העבירה אותנו ממעמד עבדים בגופנו לאדונים המצרים, לעבדות מסוג אחר, עבדות לבורא עולם. האם יש דמיון בין מעמדי עבדות אלה? בהחלט לא! האדם מטבעו שואף לחרות, לחופש. הוא רוצה את החופש כדי לאפשר לעצמו לממש תכניות, לספק הנאות, לעשות כל מה שהוא רוצה מתוך החלטה אישית, ללא התערבות זר.
הפעילות החופשית של האדם ראויה לברור. האם כל מה שירצה ויעשה בן חורין הוא אכן טוב לו? נביא דוגמה מתקופת הילדות. הרי ברור לכל אמא שמשחק חופשי של תינוק בחפצים מסוכנים, מתוך יצר הסקרנות שלו, טמונה בו סכנה גדולה. במקרה כזה היא תזדרז להרחיקו מאותו "משחק". בגיל בוגר יותר, נהיה מאד ממושמעים לרופא ש"יעשה לנו סדר", בתזונה, בהרגלים שונים שאנחנו מורגלים בהם. גם שם לא נתפלא ולא נסרב, ככל שרמת האימון שלנו בו גדולה. הוראותיו הנאמנות יהוו לנו מעין יציאה לחרות מעבדותנו לאותם הרגלים גרועים.
נראה שגם רופא מסוג אחר, הרופא הרוחני שלנו, מי שבעצם ברא, יצר אותנו, גם לו יש מה לומר על ה"מכונה המשוכללת" שהפקיד בידינו. גם הוא מבקש להוציא אותנו מעבדות לחרות. ובהמשך למשל הילד, כמו שנתמוך באותה אם אחראית המנתקת את בנה ממשחק מסוכן, למרות כאבנו למראה ילדה הבוכה, כך, אם כן, נגלה הזדהות גם עם מי שמנסה לנתק אותנו מהרגלים לא טובים בחיי הרוח שלנו, או מהרגלים מידותיים לא טובים, הרגלים שהפכנו אולי להיות משועבדים להם. כלפי חוץ היחסים האלה בינינו לבינו נראים כיחסים שבין אדון לעבדו, אך מה רע בכך? מה לא טוב בזה שאני מונהג על ידי מי שרוצה בטובתי ואף יודע בברור מה היא אותה טובה, ועושה הוא זאת ב"התנדבות", ברצון ותמיד.
זהו, אם כן, סוג נוסף של יציאה לחרות. אך המעניין הוא שהחרות אליה יצאנו, תמיד תיקרא חרות, גם אם נקבל במעמד היציאה חבילת חוקים שילוו אותנו כמתכון בדוק להשגת החרות האמתית. אופיים של החוקים האלה רומז בברור על עבדות, אך לא כזו שהיינו בה, לא הסכמה "עיוורת" לכל מה שמושך, מפתה, מגרה, אלא עצירה לבדיקה אם זה מתאים לי או טוב לי. האם הדבר יתרום להתפתחותי האישית האמתית, או שיש בו רק סיפוק רגעי .
לחידוד הדברים: אכן זוהי עבדות. אבל זוהי העבדות המבטיחה ביותר חרות, חרות אמתית. אחד מגדולי חכמי ישראל מלפני כתשע מאות שנה, רבי יהודה הלוי זצ"ל כתב באחד משיריו את המשפט הבא, שהפך לפתגם מוכר:
"עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם- עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי"
כלומר, הנהנתנים, המחפשים תמיד את מה שהזמן, החדשות, מזמנים, רודפים לטעום ולרכוש כל מה שחדש, אלה מוגדרים כעבדי עבדים, אך מי שמוכן לקבל הוראותיו, חוקיו של ה' הוא לבד חופשי.
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
חופש הוא מושג מאד מבוקש. כולנו אוהבים אותו והילדים, כנראה יותר. חשוב שכבר בגיל צעיר נחנך את הילדים להתנהגות נכונה במצב חופשי, בחופשת הקיץ ובחופשות אחרות, כדי שיפנימו עם הזמן שחופש אמתי הוא לא תמיד נראה ומורגש, אלא מתחיל בהבנה נכונה של המושגים חופש וחרות. אמנם יהיו פעמים שבהתחלה תהיה לילדים תחושה של כבילות, כניעה, אך עם הזמן יבינו שבעצם היו בחופש אמיתי, בחרות של ממש.
סיפורי ילדים: חרות לעבדים
הסיפור הראשון הוא על ראש עיר שזכה לכבוד גדול בזכות דאגה ממושכת לרווחת עובדי מפעל בעירו.
הסיפור השני הוא על בית ספר שהנהיג שיטה חדשה לגיוס תלמידים לביצוע משימות. עקרון החרות הוא שגרם להביא תלמידים רבים להצטרף מרצונם למשימות שונות.