פרשת ואתחנן: לשבח

דרכו של עולם היא שאדם מיחס הצלחות לעצמו. לעתים, כשהוא נזקק לעזרת אחרים, אם לא תתגבר עליו גאוותו, יבקש את העזרה וגם יודה למטיבו. אך האם יזכור לשבח את המטיב טרם יזכיר בקשתו? פרשת "ואתחנן" מלמדת אותנו שלפני כל בקשה צריך לשבח את מי שפונים אליו. משה רבנו נענש שלא להיכנס לארץ ישראל. עונש קשה ביותר למי שמבין את המשמעות העמוקה של הענין: מהו האוצר הגדול הטמון בארץ הזאת, מה הן מעלותיה של הארץ בעיני משה.

והנה משה לא מתיאש. הוא פונה בבקשה מה' להיכנס בכל זאת. לפי מסורת שקיבלנו מחכמינו זכרונם לברכה, היו אלה 515 תפילות (!) שהתפלל משה. כל כך רצה משה להיכנס ולו לרגע אחד, כציפור בשמים… למרבה הפליאה שלנו, לא נענה משה בתפילותיו הרבות. למרות שכל כולו עסוק היה בבקשות, בתפילות, לא דילג על דברי שבח לה', ואף פתח בהן וכך אמר בדבריו:

"ה' א'להים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ, אֶת גָּדְלְךָ, וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה, אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ"

מדוע חשוב להשמיע דברי שבח לפני הבקשה?

בימים כתיקונם, בהם כל ענייניו וצרכיו של האדם בהישג יד ואף בהרחבה, עלולה להתפתח אצלו תחושת גאווה: "הנה זכיתי ובכוחותי שלי, בחכמתי השגתי את העושר הזה, את רווחתי הכלכלית". אך באותו יום בו נזקק הוא לעזרת אחרים, חשוב שיחשוב ולו לרגע על מעמדו בעיני עצמו ובעיני אחרים ברגע הבקשה. צריך הוא לחשוב שלמרות יציבותו הכלכלית, ואולי גם עושרו הרב ובריאותו, "לא לעולם חוסן". הנה זקוק הוא למשהו מאחרים. ההכרה בחסר זה תחנך אותו למעט ענווה וצניעות. מי שיקדים לבקשתו דברי שבח, יש סיכוי רב שלא ייתפש לגאווה.

מהי התועלת המירבית מהקדמת דברי שבח?

אם בהתנהלות היומיומית יאמץ האדם לעצמו את המידה הזאת להקדים שבח למי שפונה הוא אליו לבקשת עזרה, הרגל זה, ככל שיתמיד בו האדם, יביא אותו גם להתבונן בסוד הצלחתו הכלכלית, וכשיחסר לו משהו שגם אחרים לא יכלו לספק לו, יידע להפנות בקשתו למקור השפע בעולם, מלך מלכי המלכים. אז, לא תחסום אותו מידת הגאווה לומר לו: "מדוע תפנה לעזרה, הלא אתה ה'מלך' של השכונה, של העיר בעשרך הרב?" , אלא יזכור כתמול שלשום שלא הכל מצוי בידו ויש הרבה אצל אחרים.

מי שהגיע להכרה זו, יגיע לתכלית ההבנה שישנו מחולל גדול עולם לכל ההצלחות הכלכליות:

"ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר; מַשְׁפִּיל, אַף-מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"

תובנה זו שמקור ההצלחה הוא לא האדם, אלא מפעילו, מי שנותן לו את השכל להחליט ברגע הנכון ובזמן הנכון מה לקנות, מתי למכור, מי שהגיע להשגתה, הרי שרכש לעצמו כמה מידות טובות כאחד: אמונה בכוח עליון, ה', המנהל את העולם, צניעות ברדיפה אחר הישגיות, ענווה בפני כוחת גדולים ממנו. כל אלה ועוד מידות וערכים שיכול האדם לאמץ בדרכו זו, כל אלה מהווים נכס עצום, תועלת מירבית לשיפור איכות חייו.

היכן פוגשים ילדינו מידה זו

דרכם של ילדים בבית ובבית הספר לבקש משהו בלשון כזו: אני רוצה…, תן/תני לי… סגנון כזה שלילי בעינינו, כי חסר הוא את המילה היקרה: "בבקשה". אך, מתברר, שאין זה מספיק. חשוב שבנוסף להוספת "בבקשה", יכירו הילדים בצורך לשבח את ההורים, המורים, על מה שמטיבים הם לילדיהם בכל ימות השנה.

סיפור ילדים

הסיפור השבוע הוא על ילדה שהקפידה לשבח את אימהּ, על הטוב שמעריפה עליה. 

קרדיט איור: ענבל גיגי בוסידן igigib@gmail.com