הדפסהאחד מיסודות חברה מתוקנת הוא "צדק": צדק במשפט, צדק בהתנהלות חברתית, צדק ביחסי הפרט עם הכלל, ועוד. הצדק מבוסס על תחיקה נכונה של רשות מחוקקת, או, לחילופין, של גוף צבורי נבחר שמונה לשם כך. במקרים של צורך בבירור משפטי הנובע מתלונה על אי סדר או עברה על חוק, יבוא הדבר בפני שופטים שמונו על ידי רשות שופטת, אשר בסמכותם לדון בבעיה ולהכריע על פי העדויות, הנסיבות, ובהתאם לחוקי החברה ההיא. נאמנות השופטים ביחס לפסקי הדין, בעיני החברה ובעלי הדין, בדרך כלל קיימת. היא מתערערת כשהבסיס להתנהלות השופטים לא מקובל, אם בגלל ליקוי במינויים ואם בגלל ביקורת על עצם החוקים שהיוו בסיס לפסיקת הדין. חברה מתוקנת דואגת גם לעקוב אחר יישום הצדק והיראותו ואף חשיפתו בפני הצבור הרחב. לא כל חברה זוכה להתנהלות צודקת, לקיום משפט צדק. פרשת "וזאת הברכה" מלמדת שצדק מוחלט קיים רק אצל בורא העולם שעליו אמר משה רבנו בשירת "האזינו": "א'ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (דברים, לב:ד)
מה הם התנאים להשגת צדק?
כאמור שאיפתה של חברה מתוקנת היא לקיים צדק במדינה או בחברה כלשהי. להשגת מטרה זו נראה שדרושות שלוש רשויות:
- רשות מחוקקת – רשות זו אחראית על חקיקת חוקים נכונים המקובלים על רוב האוכלוסיה.
- רשות שופטת – אחראית על יישום החוקים ברמה שיפוטית: לדון מקרים חריגים בהם היתה סטייה או עברה על החוק.
- רשות מבצעת – אחראית על הוצאה לפועל של פסקי הדין.
כמו כל תכנית טובה האורב לה סיכון מסוים, כך גם הערך המרכזי הזה – "צדק" – אורבת לו סכנה. מהי הסכנה? הצלחת פעילותן של הרשויות הנ"ל תלויה בעיקר בהרכב האנושי של כל אחת מהרשויות. לא די, למשל, בהעמדת שופטים ישרים השופטים משפט צדק, אלא צריך לדאוג גם לכך שהחייבים בדין יבצעו את עונשם. ומה קורה בפועל? לעתים הרשות המבצעת לא מצליחה לבצע את תפקידה מכל מיני סבות, ביניהן, למשל, ישרות השוטרים. שוטר שקיבל שוחד לא יעניש את החייב כדין. אך, לעתים, הבעיה קיימת גם ברשות השופטת. מתמנים שופטים מלומדים, אך הם מטים את הדין לכוון לא נכון, או בגלל שוחד כספי, או בגלל שוחד פוליטי וכדומה. זהו גורלו של "צדק אנושי", צדק המגיע מבני אדם. ה' צפה זאת מראש והזהיר בתורה כמה פעמים בענין קבלת שוחד, הטיית הדין וכו'. כך לשון הכתוב בפרשת "שופטים":
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱ'לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים, טז:יח-כ)
אכן, לשם השגת צדק מירבי, צריכים להיות השופטים בעלי מדות מיוחדות. מידות אלה הגדיר יתרו למשה רבנו:
" וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ'לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע (=כסף)" (שמות, יח:כא)
מהו צדק מוחלט?
כל הנאמר לעיל מהווה רקע לתשובת שאלה זו. צדק מוחלט הוא משפט המוכרע ללא כל נגיעה (שוחד, העדפת עני/עשיר וכו'), אלא מתיחס לדרישת החוק. אכן, אינו יכול להתבצע על ידי בני אדם, רק על ידי ה'. הוא היחיד שלא ניתן לשחדו כמו שנאמר:
"כִּי ה' אֱ'לֹהֵיכֶם הוּא אֱ'לֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵ'ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים, י:יז)
צדק מוחלט גם מול משה רבנו
משה רבנו ואהרן אחיו נענשו שלא להיכנס לארץ ישראל. הנימוק לעונש זה מופיע מספר פעמים בתורה והוא ידוע בכינוי "מי מריבה". בסוף פרשת "האזינו" חוזרת התורה על הסיבה בהקשר הודעת העונש למשה שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל. וכך לשון התורה:
"עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן, עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים, לב:מט-נב)
משה רבנו התפלל הרבה על כך, וביקש מה' לסלוח לו. תפלותיו לא הועילו וגם לא מעמדו וזכויותיו הרבות שעליו העיד ה' בסוף פרשתנו, כהספד לאחר פטירתו:
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים, אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה', לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו, וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל." (דברים, לד:י-יב)
עונשו של משה רבנו נצרב בתודעת העם לדורותיו, והוא מתעורר בביטוי של צער בכל פעם שפסוקים אלה נשמעים בסיומה של התורה. איננו יכולים לרדת לסוף דעתו של "שופט כל הארץ", אך אחד הלקחים שיכולים אנו להפיק מכך, הוא שהצדק נחשב בעיני ה' כעמוד העולם ולא ניתן לערערו. מכאן ילמדו השופטים לדורותיהם כמה צריכים הם להיזהר בדיוק השפיטה ובעשיית צדק מירבי ככל הניתן.
היכן פוגשם ילדינו ערך זה
יחסי הורים-ילדים מזמינים מדי פעם צורך להעניש או להוכיח ילד על עברה כזו או אחרת. במשפחה בת מספר ילדים, נוטים הילדים להשוות התיחסות ההורה לשני מקרים דומים: האם העונש על אותה עברה היה זהה אצל שני אחים, או לא. השיקולים של ההורים להבדיל בענישה יכולים להיות מוצדקים ביותר, אך צריכים הם לקחת בחשבון שחוש הצדק אצל הילדים מפותח מאד, וללא הסבר משכנע ישפטו הם את ההורים כמפלים בין הילדים, ללא צדק. כתגובה, יוכלו ההורים להודות כי "צדק מוחלט" יכול להתבצע רק על ידי ה', ואילו הם כבני אדם, אכן עלולים לטעות, ואולי, הפעם, אכן טעו. בכך יחנכו את הילדים לשאוף לעשיית צדק מירבי, למרות המוגבלות האנושית.
סיפור ילדים: צדק מוחלט
הסיפור הוא על תלמידים שקבלו רשות לגזום ענפים לסכך משדרה ציבורית עבור ותיקים. אחד התלמידים שלא שמע את האזהרה שלא לגזום מענפים אחרים, הלך לרחוב סמוך וגזם מעצים אסורים. כשהתגלה מי עשה זאת, הסביר לו המחנך כי עליו להענישו, למרות שלא שמע את האזהרות, מאחר ואיסור גזל בכלל חמור, ועוד יותר – גזל רבים. בקשות התלמיד להקלה בעונש לא התקבלו, בגלל חומרת העברה.
קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com