פרשת ויצא: צידוק הדין

אדם שקול בוחן את צעדיו מראש וגם לאחר מעשה, בעיקר אם טעה במשהו, מנתח את צעדיו לאחור ומסיק מסקנות. לא תמיד יוכל למצא הסבר לכשלון או לנזק חמור שנגרם לו. פרשת "ויצא" מלמדת שאדם צריך להצדיק את הדין שנעשה לו, כלומר להאמין שישנו עוד גורם "אחראי" לתוצאות, הלא הוא בורא העולם והמשגיח עליו בכל עת.

מהו צידוק הדין

האמונה בה' כמי שברא את העולם היא נחלת רוב גדול של העם בישראל. אך אמונה בה' כוללת רבדים או דרגות שונות. עשר המכות שהיכה ה' את פרעה מטרתם היתה להביא אותו ואת עמו לאמונה בה' מהדרגה הגבוהה – לא רק שה' ברא את העולם ולא רק שה' יודע מה קורה בכל רגע נתון, אלא גם מתערב במה שקורה במשמעות של שכר ועונש. כלומר, אם קורה דבר טוב או רע, חלילה, למישהו, חייב הוא לראות זאת כתגובה מה' על מעשה שעשה. שיעורי אמונה אלה היו מיועדים גם לעם ישראל שהיה אז נתון להשפעה האלילית של המצרים. אמונה בדרגה זו היא הגבוהה שבדרגות האמונה והיא נקראת אמונה בהשגחה פרטית. מי שמאמין בדרגה כזאת, מצדיק עליו את הדין ואומר שמה שקרה לו מגיע מהשופט העליון שהוא "א'ל אמונה…צדיק וישר" ולכן זה צודק, גם אם אינו מסוגל לתת הסבר לכך, כי זה למעלה מבינת אנוש.

צידוק הדין בפרשתנו

יעקב הגיע לבית דודו לבן, ובהסכם שקבע יעקב עם לבן נאמר שיעקב יעבוד כרועה בצאן לבן שבע שנים תמורת נישואיו עם רחל. למעשה, רימה לבן את יעקב, ובליל החופה, החליף את רחל בלאה. יעקב קבל כלפי לבן על תרמית זו, וכתוצאה מכך, הסכים לבן להשיא מייד את בתו רחל ליעקב, אך דרש מיעקב לעבוד עוד שבע שנים בתמורה. כך מתארת התורה את השתלשלות העניינים:

"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת; וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה. וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל; וַיֹּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה. וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה עִמָּדִי. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ, שִׁפְחָה. וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן, מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה. מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת, בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי, עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת. וַיַּעַשׂ יַעֲקֹב כֵּן, וַיְמַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת; וַיִּתֶּן לוֹ אֶת רָחֵל בִּתּוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה". (בראשית, כט:טו-כח)

רחל ולאה נישאו ליעקב. ה' זיכה את לאה בבנים, אך רחל התעכבה בהריונה. היא התפללה לה', כמובן, ובנוסף, בקשה מיעקב לשאת את בלהה שפחתה בתקוה שבזכות גידול ילדי בלהה שייוולדו, תזכה גם היא לילדים. אכן יעקב נשא את בלהה. הבן שנולד קראה לו רחל בשם דן. מדוע?" – וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱ'לֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן לִי בֵּן; עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן. (בראשית, כט:ל:ו) את המלים "דנני א'להים" מבאר אחד מפרשני המקרא , רבי עובדיה ספורנו (חי לפני כשש מאות שנה באיטליה): "צַדִּיק הוּא בְּדִינו שֶׁלּא נָתַן לִי הֵרָיון". כלומר, רחל אמנו הצדיקה עליה את הדין שקבע לה ה' שתימנע בינתיים מללדת.

צידוק הדין בימינו

הצבור הרחב מכיר את צידוק הדין בעיקר מאירועי לוויות, לא עלינו. במהלך הלוויה, שומע הצבור את הפסוק מנציג "חברה קדישא" הקורא פסוקים שונים, ביניהם, הפסוק משירת "האזינו" (דברים, לב:ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". ברגעים אלה של חשבון נפש, אנשים מסוגלים להפנים את המסר שיש דין ויש דיין והעולם לא הפקר, אך כשחוזרים לשגרת החיים, והחיים הרי מזמנים תקלות, פגיעות ואף תאונות שונות, יש אמנם מי שאמונתם גדולה והם זוכרים לייחס זאת לה' כעונש על איזושהי עברה רחוקה או קרובה, קלה או חמורה, ובכך מצדיקים עליהם את הדין, אך יש אחרים שנוטים לתת הסברים לוגיים וחכמים לסיבת התאונה או התקרית ולא מצדיקים עליהם את הדין.

חשוב ש"נשדרג" את דרגת האמונה שלנו מעממית לגבוהה, על פיה חובה על כל אדם להצדיק עליו את הדין. להגיע לאמונה בדרגה זו, לא קשה. פשוט, צריך להיווכח שלא כל מה שקורה מסביבנו מובן לנו ובכל זאת אנחנו לא מתכחשים לקיומו. כמו שאת גלי הרדיו ואחרים המאפשרים קליטה של קולות ומראות איננו מצליחים לחוש בכל דרך שהיא, כך עלינו להאמין ש"הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים"   

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

ידוע שהחושים של ילדים מחודדים יפה. חוש עשיית צדק גם הוא בכללם. למשל, כשהורה לא מקיים הבטחתו, הילד חש שרימו אותו. ואכן, כל מה שקורה בדברים התלויים ברצונם של ההורים, חובה עליהם לדאוג לשקיפות העובדות. אך, כשאין ההורים מעורבים, ולא אדם אחר, בנסיבות האירוע, עליהם ליחס זאת לגורם עליון. אך, אם "יתאמצו" ההורים למצא הסבר אנושי לכך, יחטיאו את ההזדמנות לחנך לצידוק הדין, כלומר להסביר לילדיהם שישנם דברים שאינם בשליטת בן אנוש והם נגרמים ברצון הבורא מאיזושהי סיבה, שלא תמיד ברורה לנו. בכך יפתחו בלב הילדים את האמונה בה' בדרגה הגבוהה.                                             

סיפור ילדים: צידוק הדין

הסיפור הוא על שתי אחיות שהיו זקוקות לעידוד משמעותי להשתפר בלימודים. ההורים הזהירו אותן שאם לא ימציאו מהמחנכות תעודות הערכה- ייענשו. ההורים אכן נאלצו להענישן. האחת קבלה זאת בהבנה , אך לאחותה היה קשה הדבר. לאחר הסבר מיוחד של זו שהבינה, השתכנעה והבינה גם היא שהדבר נעשה לטובתה. היא אף התבטאה בפני אחותה במלים: "אני מצדיקה עלי את העונש שקבלתי". בסוף שנת הלימודים זכו הוריהן למתנה מיוחדת – תעודות עשירות בציונים גבוהים על הישגיהן המרשימים.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com