מיוחד האדם מכל הנבראים ביכולת הדיבור. הדיבור הוא כלי הביטוי למחשבה, לשכל הנתון בו, "צלם א'להים" שהוסיף ה' לאדם  על כל הנבראים. כך מתרגם אונקלוס את המלים "לנפש חיה" בפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" – לרוח מדברת. הדיבור מהווה אמצעי ביטוי למחשבות האדם, להבעת רצונו, ליצירת קשר עם הבריות. לכן, נחשב הדיבור לחלק המרומם ביותר של האדם. מקובל לחלק את העולם הנברא לארבע דרגות, זו למעלה מזו: דומם, צומח, חי ומדבר. דרגת האדם מכונה בשם "מדבר" כי הדיבור הוא אכן המאפיין הבולט והייחודי שבו. במקורותינו נחשב הדיבור לקדוש ביותר, כי דרכו מביע האדם את הקשר והגעגועים שלו לבורא, בדיבור הוא מבטא את ייחודו על כל הבריאה.

פה אחד או שניים?

מהו השימוש השוטף שלנו בפה? רוב השימוש של בני האדם בפה, בדיבור, הוא לענייני החיים: פרנסה, צרכים מיידיים, תקשורת בין אנשים וכדומה. מאחר ומקומו של הדיבור גבוה במעלה, חשב בתחילה רבי שמעון בר יוחאי שהיה ראוי שיהיו לכל אדם שני פיות: האחד לשימוש חול, יומיומי, לצרכיו החיוניים והשני לעבודת הקודש מול רבונו של עולם. וכך אמר:

"מתחילה אמרתי שאילו הייתי בעת מתן תורה הייתי מבקש מבורא העולם שיברא שני פיות לאדם: בפה אחד ילמד, ובפה השני יעסוק בצרכיו החומריים. כעת אני חוזר בי, שכן אנשים מנצלים את הפה האחד שנתן להם בורא העולם לאמירת לשון הרע, ועל אחת כמה וכמה בשני פיות!" (על פי תלמוד ירושלמי, שבת א)

כלומר, קשה לאדם לשמור על קדושת פה אחד, קל וחומר על שניים! שאלתו החכמה של רבי שמעון ובעיקר תשובתו, עוזרים לנו להבין עוד יותר עד כמה יש לשמור על קדושת הפה, הדיבור, הלשון.

מה הם סוגי הדיבור שלנו?

• דיבור מותר – רוב הדיבור שלנו הוא לצרכי הקיום היומיומי. זהו דיבור מותר
• דיבור מצוה – כל דיבור שיש בו מצוה. שיחת חיזוק לחבר. אמירת שלום, ברכות, לימוד תורה וכו'.
• דיבור אסור – לשון הרע, קללות, לא עלינו, וכל דיבור שיש בו נזק לשומע, למי שמדובר עליו או למדבר עצמו.

האדם ניחן בבחירה חופשית. כשם שהוא רשאי לבחור אם לבצע עברה או מצוה, כך רשאי הוא לבחור בין דיבור טוב, מועיל, לבין דיבור מזיק. כוחו של הרגל שהוא הופך לטבע שני, אם לא השתנה. לכן, מי שרגיל לדבר הרבה, גם אם ישתדל לדבר רק דברים מותרים, יקשה עליו להתמיד בכך ועלול הוא להיכשל בדיבורים אסורים.

עצתו של רבן שמעון בן גמליאל

מאז ומתמיד היה לאדם קושי לסנן את דיבורו שיהיה רק דיבור של מצווה, או, לפחות דיבור מותר. רבן שמעון בן גמליאל, למרות היותו רב גדול, עבר גם הוא את ההתנסות הקשה עם דיבור לא מותר ואז הגיע למסקנה, אותה הוא ממליץ גם לנו – פשוט לשתוק. ודאי שצריכים לדבר בכל נושא הכרחי, אבל כוונתו היא שהמגמה הכללית תהיה צמצום מירבי של הדיבור וכך אמר:

"שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה".

אימרה אחרת מצויה במסכת אבות:

"סייג לחוכמה – שתיקה".

כלומר, מי שמבקש להחכים, או, לפחות,  לא להיראות טיפש, ישתוק. וכן אמר שלמה המלך בחוכמתו:

"גם אויל מחריש חכם ייחשב".

מה מקומו של הנדר בסוגי הדיבור?

לעתים מוצא אדם את עצמו נוטה להתנהגות לא טובה, למשל, מרבה הוא לשתות יין. אז, מחליט הוא לנדור שיותר לא ישתה יין. אכן, מרגע שנדר, אינו שותה יין וממילא אין לו נסיונות קשים של השפעת יין. הנדר במקרה זה היה חשוב ובמקום. הוא השיג את מטרתו. התורה מצווה את הנודר לקיים את נדרו ומפאת חומרת הדבר, שהרי מדובר בקדושת הלשון, הציבה בפניו שתי מצוות המחייבות אותו לקיים את הנדר: מצוות "עשה" – "ככל היוצא מפיו יעשה" ומצוות "לא תעשה" – "לא יחל דברו".

אבל ישנה גם דרך אחרת המרחיקה את האדם מן העברה והיא ההיזהרות מראש בשתיית היין: חשוב ולעתים גם מצווה לשתות, אך יש להיזהר לשתות במידה ולא לעבור אותה.

הבה נשמור על פינו ולשוננו ויתקיים בנו הפסוק:

"שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו"

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

בימינו רווח המושג "אלימות מילולית", "מילה הורגת", וכיו"ב דיבור אסור שיש בו קללות, השמצות וכל ביטוי הרסני. כדי להרחיק את הילדים מאלימות מילולית צריך להרגיל אותם לדבר דיבור מותר ודיבור מצוה, למשל להרבות באמירת "תודה", "סליחה", בהקדמת שלום לבריות וכדומה. וכן לעודד ולהוקיר בפניהם את הדיבור החיובי ולגנות את הדיבור השלילי.

סיפור ילדים: קדושת הלשון 

סיפור על ההבחנה בין דיבור נכון וראוי, לבין דיבור מיותר ופסול. 

קרדיט איור: ענבל גיגי בוסידן igigib@gmail.com