הדפסהחינוכו של כל אדם ובמיוחד של ילד מתואר בתהליכים של עליות וירידות. אחד האמצעים לקידום התהליך החינוכי הוא אמצעי הענישה. אמצעי זה מחייב רגישות גבוהה. חייבת להיות התאמה בין חומרת העברה לעונש, שלא יהיה פער בלתי סביר ביניהם. וכן צריך המעניש לקחת בחשבון מרכיבים נוספים בהקשר לנענש, כגון: גילו, הסביבה בה ניתן העונש-צנעת הפרט/כבודו, נטרול נגיעה אישית של המעניש והתמקדות בעברה עצמה ועוד. פרשת "מצורע" מלמדת אותנו על מרכיב נוסף בנושא זה והוא הדרגתיות. הענישה צריכה להיות בהדרגה ולא בבת אחת.
העונש הוא מטרה או אמצעי?
עיסוק בנושא הענישה מחייב בירור ראשוני: האם מתן העונש הוא מטרה או אמצעי? הענישה המקורית באה מאישיות מוסמכת, כמו הורה המעניש את ילדו. אין ספק שנקודת המוצא של ההורה היא אהבתו לילדו. העברה שעשה הילד גרמה לו צער והוא מרגיש צורך ואף מחויבות לחנכו ולהביאו לחרטה ולהפנמת חומרת העברה. תחילה יקיים שיחה חינוכית עם ילדו, אך אם לא הושגה המטרה, ייאלץ להשתמש באמצעי הענישה, עם כל הצער שבכך. הוא מודע לצער הילד בקבלת העונש, אך המטרה חשובה בעיניו, בצדק, והוא לא יוותר על הענישה. ובכן, העונש הוא אמצעי בלבד.
מדוע חשובה הדרגתיות בענישה?
כדי להבין זאת עלינו להתבונן בהדרגתיות שבענישה המופיעה בפרשות "תזריע"-"מצורע". הנושא המשותף לפרשות אלה הוא הצרעת. הצרעת היא כתם זר המופיע במקומות שונים באדם או בסביבתו והמהווים סימן אזהרה לעברה שנעשתה על ידי הנגוע בצרעת. העברה היא לשון הרע. לשון הרע הוא סיפור מעשה שלילי על מישהו. עברה זו נחשבת לחמורה ביותר. היא גורמת לנזק חברתי קשה, כגון, להתרחקות מאותו אדם שסופר עליו המעשה, לשרשרת תגובות בלתי צפויות, כתוצאה מפרשנות המאזינים את אותו מעשה.
אחד מיסודות דרכי הנהגת ה' את העולם הוא הכלל: "מידה כנגד מידה", כלומר, מי שגרם בעברה שלו לנזק מסוים, העונש על כך יהיה באותו סגנון – נזק דומה לנענש. מה עומד מאחורי רעיון זה? פשוט, התביעה מהחוטא להתבונן בעברה שעשה. כשהוא יראה דמיון בין העונש לעברה, יש סיכוי שרגשי חרטה יתעוררו אצלו. בסיפור לשון הרע גורם המספר להתרחקות מסוימת של אנשים מסביבתו של אותו אדם שסופר עליו, כלומר הבעיה היא חברתית. לכן גם העונש על כך הוא הרחקה מהחברה. זוהי הדרגה הגבוהה בעונשים על לשון הרע- הופעת נגע צרעת- כתם בגוף המספר, המטמא אותו והוא מורחק מהיישוב למשך שבוע-שבועיים.
עונש ההרחקה מהיישוב הוא החמור ביותר. לפניו מקבל המספר לשון הרע רמזים בהדרגה, שמטרתם לעורר אותו להתבונן במעשיו. הרמב"ם ז"ל (רבי משה בן מימון שחי לפני כשמונה מאות שנה בספרד) חיבר 14 ספרי הלכה. באחד מהם הוא כותב על נושא זה וזו לשונו (הלכות טומאת צרעת, טז:יד):
כלומר, לפני העונש הכבד של הרחקה מהיישוב, יופיעו בביתו כתמים על הקיר, לאחר מכן על בגדיו, ורק לבסוף- על גופו. צרעת על גופו מהווה סימן "זועק" לזלזול המספר בעברה זו של סיפור לשון הרע.
ובכן, מטרת ההדרגה בענישה היא להביא את המספר להתרחקות מגורמי ההשפעה עליו, כדברי הרמב"ם לעיל: "עד שלא יתעסק בשיחת רשעים, שהיא הליצות (=ליצנות, לגלוג) ולשון הרע". הציפיה היא שיגיע להבנה זו כבר לאחר שקיבל את הרמז הראשון- נגע בבית- אך, כשלא הבין את שנרמז לו, נאלץ ה' להביא עליו רמזים הולכים וקשים.
האם גם בימינו נשמר עיקרון ההדרגתיות?
בקריאת דברים אלה חושב הקורא: האם גם אני מעניש בהדרגה, או שמא "חשוב לי ללמד אותו לקח", ולכן מזדרז ההורה או המורה להעניש בעונש כבד כבר בפעם הראשונה. גם בחברה מכירים אנו מקרים כאלה בהם הנענשים "חוטפים" עונש כבד כבר בפעם הראשונה. האם זה נכון, הוגן לעשות כך? לעומתם, גופים ציבוריים נוהגים יותר באחריות ובתחום עברות תנועה, למשל, ידועה הדרגתיות בענישה, כשהמטרה היא הפנמת חומרת העברה ולא עצם הענישה, כאמור.
היכן פוגשים ילדינו ערך זה
הילדים, בעיקר, הם ה"מצע", ה"סדנא" שלנו לענישה. ישנה נטיה קלה אצל מבוגרים, הורים ומורים, להעניש את ילדיהם. חשוב שנעצור נוהג זה ונתבונן בתהליך שאמור לעבור הנענש בתקופת ענישתו. הילדים הנענשים, עוברים טלטלה רגשית, הם חושבים, בין היתר, על העונש שקיבלו, אם יש בינו ובין העברה קשר, אם הוא לא מוגזם מדי, ועלינו להחזיר אותם בתום הענישה לאיזון רגשי נכון. אם נשכיל לחשוב ולתכנן את הענישה, יש סיכוי גדול שנשיג את מטרתנו.
סיפורי ילדים: ענישה בהדרגה
הסיפור הראשון הוא על ילד שבעזרת אמו הפנים את חומרת העברה שביצע ועליה נענש בעונש חמור.
הסיפור השני הוא על רעיון ענישה מקורי שהגה שר התחבורה, ושיש בו כדי להפנים את חומרת העברה של נהגים.
אנו מודים לכל מי שענה למשוב ששלחנו, ובמידה ולא הספקתם עדיין ניתן להיכנס אל המשוב כאן (יש ללחוץ על הלינק). תודה רבה על המאמץ לשיפור האתר.