הדפסהמי מקלל? מי בכלל מעיז לחשוב לקלל את הוריו? נכון, זה רחוק מאתנו ויפה שזה כך, אך תורתנו, תורת חיים היא, והיא מביאה בפנינו את כל שרק יתכן, גם את הגרוע ביותר. בפרשת "משפטים" מופיעות רשימות של חוקים בין אדם לחברו. ביניהם, מופיע נושא הקללה להורים. אם התדרדרו היחסים של בן/בת עם הוריהם והגיעו לידי קללה, יידעו כולם שהעונש המקורי על כך, לפי התורה, הוא מוות, המתבצע על ידי בית דין מיוחד של 23 דיינים:
אלא, שמאז חורבן בית המקדש אין היום סמכות לאף בית דין לבצע עונש מוות בכלל. כמובן, ישנם עוד תנאים הדרושים לבית הדין כדי לגזור דין מוות עליו. בכל זאת, די לנו בעצם הידיעה על עונש חמור המיועד למקלל הוריו, כדי להרתיע אותנו מלשלוח לשוננו ללא ביקורת.
מהי קללה? מה עלול להביא לידי קללה?
בויקיפדיה מופיעה ההגדרה הבאה לקללה:
"קללה, היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לא'לוהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל". קללה היא גם סוג של תגובה שבוחר המקלל בה, בעקבות פגיעה או תחושת פגיעה שהגיעה אליו מהמקולל. בדרך זו הוא חש שהעניש את המקולל על הפגיעה בו. בהרבה מקרים נובעת הקללה מתחושת תסכול, חוסר אונים כלפי המקולל, מצב שבו הנפגע לא מצליח למצא דרך אחרת להגיב על פגיעתו. ילד מול הוריו חש תסכול כשהוא נפגע מהם, ואינו מרשה לעצמו לפגוע בהם פיזית. הקללה היא דרך "מתונה" מבחינתו לתגובה קשה שהיה רוצה לנקוט בה. בכך הוא מוצא פורקן לתסכול ו"רגיעה" מ"חובתו" להגיב.
מדוע חמור כל כך העונש על קללת הורים?
ייחודו של האדם בכלל על פני כל הבריאה הוא הדיבור. הדיבור הוא הביטוי לחשיבה הבאה מהחלק הייחודי שבאדם-השכל, (שהוא חלק מ"צלם א'להים"). שימוש בחלק הנכבד הזה למטרה זולה ושפלה כקללה בכלל, הוא חמור. חומרה יתרה ישנה בשימוש בדיבור לקללת הורה. ההורה, מעמדו ביהדות הוא מכובד ביותר. המכבד את הוריו, אם הוא משקיע חשיבה בכך, הוא מבין שהוא עושה זאת מצד הכרת הטוב. לכן, קרוב הוא גם לכבד את ה' המטיב לו יום-יום. לעומת זאת, המקלל מבטא הוא זלזול בהוריו ועושה זאת בכלי הייחודי שבו, בדיבור. לכן, נחשבת הקללה כאיבוד צלם א'להים שבאדם. זכות קיומו של האדם הוא בהיותו מכבד ומשכלל את החלק הייחודי שבו, את הדיבור ואת המחשבה. אם משתמש האדם בכלי חשוב זה למטרה זולה, נלקחת ממנו הזכות לחיות! לכן, גם המברך (=מקלל, בלשון "סגי נהור") את ה', ענשו מיתה.
האם ניתן להימנע מקללה?
שאלה זו מופנת לילד וגם להורה. חז"ל בראייתם החינוכית-פסיכולוגית צפו מצבים מביכים בין הורים לילדים ואסרו על הורה להעניש ילד גדול, שמא ייגרר הילד לתגובה על פגיעה בו, ויעבור על מצוות כיבוד אב ואם. (וההורה יעבור בכך על "לפני עוור לא תתן מכשול"). מצב שבו מקלל ילד הורה צריך "להדליק נורה אדומה" אצל ההורים.
לכן, מצד אחד, על ההורים לחשוב על מכלול היחסים בינם ובין הילד, ובעיקר, על ערוץ התקשורת שביניהם. חייבים הם לפתח כלי חשוב של הידברות, בירור נושאים בדרך של שיתוף, שיחה, התיעצות ולא כתוצאה מתקרית, אלא לכתחילה. האוירה צריכה להיות כזאת, שהילד ירגיש חופשי לגשת להורה ולהתיעץ או להתלונן על כל מה שמפריע לו, וכמובן, בדרך מכובדת. הילד מצד שני, צריך לזכור שעומד הוא מול הורים, מי שחייב הוא להם הכרת הטוב על כל מה שיש לו מיום הוולדו ועד היום. עליו לזכור שהוריו אוהבים אותו ולכן ישמחו לברר אתו כל נושא, רק שיעשה זאת באופן מכובד. המושג "ויכוח" בין הורה לילד, כדאי שיומר על ידי הילד במושג "בירור". ההורה אינו צד שווה לו, חבר לויכוח, אלא מעמדו מכובד ביותר.
אם ישכילו ההורים להכין תשתית טובה של תקשורת בינם לבין ילדיהם, ימנעו הרבה ויכוחים ביניהם ואת מקום הויכוחים יתפו בירורים מזדמנים, ולאו דוקא על רקע של תקרית, אלא לכתחילה, בבחינת "איזהו חכם? הרואה את הנולד" ו"מקדים רפואה למכה".
אכן, קשה הוא הנושא, אך קשה היא עוד יותר המציאות. נקווה להרבות בלימוד נושא ההורות והחינוך ונזכה לחינוך טוב של ילדינו. ואז נאמר פה אחד: אין מקלל את הוריו!
היכן פוגשים ילדינו איסור זה?
נוכחות גבוהה של ילדים והורים בבית טבעית היא, אך מזמינה חיכוך ביניהם. אם זוכים ההורים והילדים, הרי שחיכוך זה הוא חיובי: מפגשי יצירה ותרבות. משחקים יחד, שיחות בונות של הורים עם ילדיהם ועוד. לעתים בירור בין הורה לילד באיזשהו נושא, עלול להתדרדר לויכוח קולני וטעון. אם לא ישכיל ההורה לעצור את הויכוח, מהר מאד יגיע לשיאו, בו יתבטא הילד בקללה נמרצת כלפי ההורה.
סיפורי ילדים: מי מקלל את הוריו?!
הסיפור הראשון הוא על ילד שקילל את אמו, לא עלינו, והצליח לפייסה כשהזכיר לה את סיפורו של דוד.
הסיפור השני הוא על אב שבילדותו קילל את אביו, וכעת בנו מקלל אותו, לא עלינו. תמונה זו מהילדות חזרה אליו ל"פרצוף" והוא החליט, בהתיעצות עם חבר, ללכת לחוג הורים, מה שעשוי ללמדו התנהלות נכונה עם ילדיו.