האדם שואף להתקדם בחיים. למשל, לעבור במקום עבודתו מתפקיד אחד לתפקיד אחר, מכובד יותר, עם הכנסה גבוהה יותר ועוד. כל עוד לא פוגע מהלך זה במדותיו, הרי זה מעולה. עצם החשיבה הזאת לרחוק, למצב טוב יותר גורמת לאדם תקוה, שמחה. וגם במצב הזמני, כל עוד לא התמלאה משאלתו, הוא נמנע מתסכולים ממצבו הנוכחי, כי הוא שואף להתקדם. אך, המציאות מראה לנו שזהו נסיון קשה. שיפור מעמד חברתי או כלכלי גורם לעתים להתנשאות, לרדיפה אחר הכבוד, ואחר כך כבר קשה לשנות את התחושות השליליות האלה. פרשת "שמות" מלמדת אותנו על משה רבנו שיכל להשיג כבוד גדול בקלות, בכך שהיה מסכים מיידית לפניית ה' למנותו לשליח לגאול את ישראל, אך הוא נהג בענווה רבה וסירב הרבה עד להסכמתו!

מה היו הנימוקים של משה לסירוב קבלת השליחות?

משה ניהל דיון ארוך עם ה' בעניין השליחות. ניתן לזהות חמש טענות בסירובו (שמות, פרקים ג-ד):

• אינני מתאים – "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?!
• העם יגיב: מהו שמו של ה' שנגלה אליך? – "… וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?"
• העם ירצה הוכחה לשליחותי – " וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ, לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה' "
• אינני יודע לדבר לפני מלכים – "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי"
• שלח נא מישהו אחר – "וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח נָא, בְּיַד תִּשְׁלָח"

משה ניכר מתחילת דרכו כבעל ענווה גדולה וכמו שיעיד עליו הכתוב בהמשך:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר, יב:ג).

מידה זו ברמה כזאת הוציאה ממנו נימוקים רבים ושונים לסירובו לקבלת השליחות.

ענווה לאורך כל הדרך

משה התחיל כאן את הנהגתו. היציאה לשליחות לגאול את עם ישראל ממצרים התחילה בהופעה לפני העם ואחר כך לפני פרעה. נימוקי הסירוב שלו הועילו בכך שהוא לא יעשה את השליחות לבדו אלא יחד עם אהרן אחיו. יחד הם מופיעים לפני העם, יחד לפני פרעה ויחד ביציאה ממצרים. ארבעים שנה שניהם מנהיגים את העם במדבר עם כל המשתמע מכך, אך עיקר נטל ההנהגה מוטל על משה. התלונות של העם מופנות בעיקר אל משה, ועליו להכיל אותן, להתפלל לשיפור המצב, לתווך בין העם לבין ה' ובמצבים קשים, כחטא העגל וחטא המרגלים, הוא עומד בתפילה לפני ה' להצלת העם מכילוי, חלילה. להלן מספר ביטויים מתקופת הנהגתו של משה המבליטים את ענוותו:

• "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן-מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".(שמות, לב:לב). בחטא העגל, כשעמד בתפילה על עם ישראל, היה מוכן לוותר על מעמדו ולמחות את שמו מן התורה כדי שיסלח ה' לעם.
• "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו." (במדבר, טז:ג-ד). במחלוקת קורח, התגובה הראשונה של משה מול ההאשמה החמורה של קורח ועדתו כלפיו וכלפי אהרן, היא התבטלות (לפי ה"אורח חיים").
• " וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם; וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר, טז:כה) במחלוקת קורח נגדו, מחל משה על כבודו וקם ממקומו והלך לאוהל של דתן ואבירם להציע פיוס.
• "וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר:  אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר:  אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם.וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא:כז-כט). כשהתנבאו אלדד ומידד, לא קינא משה לכבודו ולא הסכים להענישם, כהצעת יהושע. אדרבה, הביע שמחה ותקוה שכל עם ישראל יתנבא.

מהו מקור הענווה, או, איך מגיעים לענווה? 

התבוננות בהתנהגותו של משה החל ממעמד הסנה מראה סימנים ראשונים של ענווה. הוא אמנם ניגש אל הסנה לראות את הפלא הגדול שהאש לא מכלה את הסנה, אך ברגע שנגלה אליו ה' ופנה אליו לקבל את השליחות, הרגיש התבטלות מוחלטת מול ה' וסירב לקבל את השליחות. נראה שעצם ההתגלות הא'להית שזכה לה השפיעה עליו מאד. הוא חש אפסות מוחלטת והעלמה עצמית של יישותו, כאילו אינו קיים…  מאז, גם לאחר שהסכים לקבל את עול השליחות, תחושת ההתבטלות היתה בבסיס עבודת השליחות שלו. לכן, גילויי ענוה שהיו לאורך תקופת השליחות שלו היו טבעיים למדי. לכן אמר לה' לאחר חטא העגל שאם עם ישראל ייעלם, חלילה, גם הוא מפסיק את שליחותו ומעמדו כמנהיג.

תחושת ההתבטלות אופיינית היא למי שמאמין בבורא עולם, חש את הנהגתו ומבין שבלעדיה איננו יכול לפעול. אמונה כזאת מפתחת תחושת ענווה והתבטלות. מידת הענווה אמורה לבא לידי גילוי גם ובעיקר במישור החברתי. הדרך להשגתה עוברת במסלול האמוני של האדם. ככל שהוא מאמין בעולם מונהג, כן ייקל לו להתיחס לגינוני כבוד המורעפים עליו, או לשקול אם להיענות לכיבוד המוצע לו. תחושת ההתבטלות תסייע גם למי שנעלב לחשוב אם ראוי שיגיב, אם אין בתגובתו בטוי של גאווה, או שמסוגל הוא להכיל את ההעלבה, ולנהוג בענווה.

מעניין ששתי המלים המנוגדות: התבטלות והתבלטות, בני אותן אותיות הן, לרמוז לנו שבמאמץ קל ניתן לעבור מהתבלטות להתבטלות.

בהצלחה לכולנו במשימה חשובה זו.

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

כמובן, מידת הענווה לא נדרשת מילד צעיר לימים. בגיל זה ניתן לו להתנהג ולהגיב מתוך שיקולים נוספים: כדי לפתח בו בטחון עצמי וכו'. אך כמו כל מידה שיפה לחנך לקראתה כבר מגיל צעיר, חשוב יהיה לשים לב לחנכו גם לענווה בהזדמנויות השונות. למשל, אם חבריו לכיתה מציעים אותו כמועמד לועד כיתה, נחנכו לא למהר להשיב בחיוב, אלא לשקול אם הוא מתאים לתפקיד, אם יש לו יכולות מתאימות, אם כוחותיו יעמדו לו בהתמדה בתפקיד וכדומה.

סיפור ילדים: ענווה

הסיפור הוא על תלמידה שהצטיינה בכשרון ציור, אך לא הסכימה להתבלט בו, וסירבה להבחר לועדת קישוט בזכות הצטיינותה בציור. אדרבה, הפנתה את מנהלת בית הספר לתלמידות מוכשרות ממנה בציור.

קרדיט איור: רז אבירם razshomrata@gmail.com