Share

הדפסה

המאפיין הייחודי של האדם ביחס לחלקי הבריאה הוא כוח הדיבור, היכולת לבטא מחשבות, לתקשר בין בני אדם באמצעי קל, פשוט וחכם. כלי זה הוא חרב פיפיות ביד האדם. ברצונו, מפיק הוא מפיו מרגליות של חכמה ודעת, עידוד, שמחה וכל טוב, אך, ברצונו, עלול הוא להביא בלשונו אסון וצרות קשות לבני אדם.

פרשת "תזריע" מלמדת אותנו את חומרת השימוש הרע בלשון. לשון הרע גורמת לאדם להיענש בעונש קשה – להרחקה מהיישוב עקב טומאה שהופיעה על ידיו בכך שסיפר. המספר לשון הרע על חברו גורם להרחקת האדם שדובר עליו מחבריו, ולכן נענש המספר בהרחקתו הוא מהחברה לזמן מה – "מידה כנגד מידה".

מהו "לשון הרע"? מדוע זה חמור כל כך?

לשון הרע הוא העברת סיפור דבר רע על מישהו, כגון – לספר שראובן העליב את שמעון. ישנה אימרה עממית: "מלים הורגות!". נראה שהראשון שטבע הגדרה זו הוא ירמיה הנביא כשהוכיח את אנשי דורו:

"חֵץ שוחט (שָׁחוּט) לְשׁוֹנָם"  

(ביאור פשוט: לשונם הרעה משולה לחץ הנורה על אחר ועלול להורגו, כמובן.)

לפניו, בדומה לו, הגדיר שלמה המלך את כוחה החד משמעי של הלשון לתת חיים או לגרום מוות, חלילה:

"מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן"

מדוע המשיל ירמיה את לשון הרע לחץ? מדוע ראה שלמה המלך את הלשון כגורם מכריע לחיים או למוות? מדוע גם בימינו מגדירים מלים כאלה כהורגות? המציאות מוכיחה שאכן הגדרות אלה נכונות. רבים הם אלה שנפגעו קשות מלשון הרע שנאמר עליהם. יש מהם, שעלה להם הדבר גם בחייהם! הלשון היא "חרב פיפיות". כשם שמילת עידוד עשויה להחיות נדכה וחולה, כך, להיפך, מילה גרועה כלשון הרע עלולה להחלות ואף להמית. אך, מדוע זה כך?

מדובר במהות האדם

חכמי המחשבה שלנו אומרים שהסיבה לכך היא, שמדובר במהותו של האדם בכלל ושל יהודי בפרט. מהותו של האדם וערכו הגדול ביחס לכל הבריאה הוא כוח הדיבור, המבטא עולם עשיר של מחשבות. תכלית השימוש והמצב האידיאלי של השימוש בדיבור הוא המשכת חיים לכל מי שצריך. חכמינו מספרים שפוּעָה, אחת המיילדות במצרים, נקראה בשם זה על שם שהיתה פּוֹעָה, מדברת, עם התינוק. אם זוכה האדם, הרי שכלי זה משמש אותו לנתינה רבה: הוא מעודד, מסביר, מלמד, מרגיע ועוד פעולות המוסיפות חיים, אך, אילו לא זכה, הוא גורם נזקים גדולים בדיבורו. בכך פגע שאופן ערכי ומשמעותי במהותו כאדם בכלל ואם הוא יהודי, הפגיעה היא גדולה יותר, כי החלק הרוחני שבאישיותו נפגע מאד.

לשון הרע שהרגה עיר שלמה בישראל!

בתנ"ך מסופר על עיר שלמה שנהרגה, לא עלינו,  בגלל לשון הרע שסיפר אחד על אחר. מדובר בדואג האדומי שסיפר לשאול המלך על אחימלך ועל כך שנתן מזון וחרב לדוד בנוב, במהלך בריחתו משאול שרדף אותו. ואלה הפסוקים העיקריים בפרשה כאובה זו:

"וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמַר: רָאִיתִי, אֶת בֶּן יִשַׁי, בָּא נֹבֶה, אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִטוּב. וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה', וְצֵידָה נָתַן לוֹ; וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת-אֲחִימֶלֶךְ בֶּן-אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן, וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב; וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ: אַתָּה, וְכָל בֵּית אָבִיךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה', כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וְלֹא גָלוּ אֶת אזנו (אָזְנִי); וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם, לִפְגֹעַ  בְּכֹהֲנֵי ה'. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, לדויג (לְדוֹאֵג), סֹב אַתָּה, וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים; וַיִּסֹּב דויג (דּוֹאֵג) הָאֲדֹמִי, וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ, נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וְאֵת נֹב עִיר-הַכֹּהֲנִים, הִכָּה לְפִי-חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד-אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק; וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה, לְפִי-חָרֶב."

לשון הרע בתקשורת

אם עד כה התוודענו לחומרת לשון הרע שמספר יחיד על חברו, נבין מה גודל החומרה של כלי תקשורתי בספרו לשון הרע על מישהו. הפרסום שעושה סיפור כזה הוא עוצמתי ביותר. נזק מיידי ועתידי יכולים להיגרם לאדם שסופר אודותיו. למשל, אם התקשורת מספרת על עבירה מסוימת שנעשתה ומזכירה את שם האיש שעשה אותה, שמו הטוב ייפגע מיידית ופרנסתו תיפגע בעתיד הקרוב, כשפחות אנשים ירצו להעסיקו או לקבל ממנו איזשהו שירות. וככל שהסיפור יהיה קשה יותר, כך יגדל הסיכון בתוצאות פרסומו. ידועים לנו מספר אנשים ששמו קץ לחייהם עם פרסומם כחשודים באיזה מעשה. בחלק מהמקרים הם אף זוכו, אך זה היה כבר מאוחר מדי…

החוקים במדינת ישראל מגינים אמנם על צנעת הפרט, אך מאפשרים חשיפה של פרטיות במקרים לא מעטים, כך שסיפורי לשון הרע המדווחים בתקשורת, הם מוגנים בדרך כלל בפני חוקי לשון הרע, והנימוק הרווח במקרים כאלה הוא "זכות הציבור לדעת". אך, חוקי היהדות בנושא זה מחמירים ביותר ופרסום תקשורתי אסור על פיהם בהחלט.

מעניין יהיה לבצע בדיקה מדגמית של ה"תועלת" בסיפורי לשון הרע על ידי התקשורת מול הנזק שנגרם…

היכן פוגשים ילדינו ערך זה

הדיבור מהווה את כלי התקשורת החי והעיקרי שלנו עם הילדים. גם בינם לבין עצמם חשוב שהדיבור יהיה כלי התקשורת המועדף ולא "שפת הידיים". אך גם הדיבור צריך שיהיה "מסונן", ועליהם להתחנך שלא לדבר רע על חבר, אח או כל אדם, פרט לדווח על אירוע שהיו מעורבים בו והוא הכרחי להמשך הטיפול .

סיפורי ילדים: לשון הרע

הסיפור הראשון הוא על תלמיד שהתלונן בפני מורתו על חברו שהציק לו, אך הוסיף לספר עליו סיפור מיותר המוגדר כ"לשון הרע".

הסיפור השני הוא על עיתון עירוני שנסגר עקב שינוי משמעותי שעבר בתכנים שלו, והפך להיות כעיתון יומי, שבו הרבה כתבות מכילות "לשון הרע".

אנו מודים לכל מי שענה למשוב ששלחנו, ובמידה ולא הספקתם עדיין ניתן להיכנס אל המשוב כאן (יש ללחוץ על הלינק). תודה רבה על המאמץ לשיפור האתר.